דפים

19/07/14

ביקורת סרט - אפס ביחסי אנוש

אתחיל בגילוי נאות: אני לא כל כך אוהבת סרטי בורקס. לא כל כך אוהבת סרטי צבא. לא כל כך אוהבת סרטים שנחשבים בהגדרה ל"סרטי פסטיבלים". מדובר בדרך כלל בסרטים אקסיסטנציאליים ומורבידיים שעיקר מטרתם היא לזעזע בשם האמנות (בין אם באמצעות טלטלות נפשיות שעוברת הדמות הראשית, ללא כל מטרה, ממש כמו איוב, ובין אם באמצעות אלימות גרפית). הסרט הזה הוא למעשה שלושת הדברים האלו (צבא, בורקס ופסטיבלים), אבל הוא עושה הכל במידה, ולמעשה הוא יותר "מיס סאנשיין הקטנה". ואסביר.
הרוח הקלילה שהוא מכניס בקולנוע הישראלי, משב הרוח הרענן, ההומור השחור גם כשהכל מסביב נראה קודר (בחיים ובסרט), הופכים אותו למעשה לסרט מאוד מרומם. לכל דבר יש פתרון, מכל דבר אפשר לצאת, החיים נמשכים לא משנה מה, והחיים טובים אפילו בצבא. זה המסר העיקרי שלו, וזה אחלה מסר.


החיסרון הוא באמת השיווק שלו כקומדיה פרופר, מבלי להתריע על הדברים הקשים, גרפית ונפשית שהדמויות בסרט עוברות. קצת dick-move של מפיצי הסרט, אבל אולי זה למעשה חלק מאלמנט ההפתעה. מודה, הדברים הקשים לא גורעים מהדברים הטובים שבסרט, ובסה"כ עדיין ממשיכים ליהנות ממנו, ולאחר מכן זוכרים את הדברים הטובים. ועדיין. מבלי לתת יותר מידי פרטים, הייתי רוצה לדעת מראש על מה שקורה בסצינה בשירותים. פשוט איכס.
ובראייה רחבה יותר על הקולנוע הישראלי - סופסוף יוצרת מקורית, מצחיקה, מרעננת, וגם כזו שזוכה לאהבת המבקרים והקהל בתחום כל כך גברי. ועוד בסרט על הצבא! מתי ראיתם לאחרונה סרט על פקידות משועממות שמוצגות כבנות אדם, עגולות ושלמות, ולא כפלקט של דמויות? מורידה את הכובע. באמת, כל הכבוד, ומאחלת לעצמי אותו הדבר. מקווה שטליה לביא פתחה צוהר רחב יותר ליוצרות, במאיות, תסריטאיות ודור חדש של שחקניות.


אז לסיכום- סרט מומלץ, אפילו סרט חובה, אבל תהיו מוכנים אליו - לא הכל sugar and spice and everything nice בו. באופן כללי, זה סרט בלתי נשכח, שנראה שעוד יהפוך לפולחן בקולנוע הישראלי.



28/06/14

ביקורת סרט - אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים - איזה סרט מרגש. זו המילה שמתארת אותו בצורה הטובה ביותר. בהתחלה, לא קראתי את הספר ובאתי עם דעה קדומה לגבי הקונספט שלו - אמרתי לעצמי שהנה עוד סרט שנועד להיות מסחטת דמעות לבני ובנות נוער והולך להסתמך בעיקר על יכולת המשיכה של השחקנים הראשיים שלו.
אז כל זה נכון, אבל הסרט פשוט עשוי בצורה כל כך טובה, והשחקנים משחקים כל כך טוב, כך שמאוד קל להתעלם מהנחת הבסיס של הסרט. יש לסרט הזה לב, והוא מתעלה על כל סרט אחר בסגנון שראיתי. Hands Down.

Movie poster featuring Shailene Woodley and Ansel Elgort in character

ועכשיו לנימוקים. בלי ספוילרים.
זו הפעם הראשונה שאני רואה את שיילין וודלי משחקת, ואני חייבת לציין - שהייפ מוצדק. ואני לחלוטין מבינה את ההשוואות לג'ניפר לורנס. היא מצליחה להעביר רגש בכל כך מעט הבעות, ומעוררת הזדהות עמוקה כבר מההתחלה. יש לה לאן להתפתח אבל כל המרכיבים לשחקנית ראשית מצוינת כבר נמצאים שם. ובאשר לשחקן שלצידה, אנזל אלגורט, אני לחלוטין יכולה לראות אותו מתפתח לג'יימס פרנקו הבא. חיוך הורס, שחקן דרמטי וקומי טוב, ועורך ראיונות קורעים מצחוק.
שני השחקנים הראשיים משתלבים בצורה נפלאה אל תוך התסריט המצוין שמבוסס על ספרו של ג'ון גרין, בלוגר מיוטיוב, שלכד בצורה מאוד ריאליסטית ומלאת הומור את חייהם של בני נוער עם סרטן. הבחירה האומנותית של במאי הסרט להשאיר את הדמות הראשית, הייזל (וודלי), עם צינור החמצן ראויה להערכה. אמנם, הם עדיין שחקנים הוליוודיים, וכמעט כל הדמויות בסרט יפות ורהוטות מהאדם הממוצע, אבל הסיטואציות מרגישות אמיתיות, הדמויות הן דמויות שלמות, וההרגשה היא כאילו מי שכתב את הדברים והעביר אותם אל המסך הגדול ידע על מה הוא מדבר והתעקש לא לייפות את הדברים מעבר למה שהאולפנים הכריחו אותו.
רגעי ה-LOL מצד אחד, והמירור בבכי מצד שני במהלך הסרט היו רבים, ולי כצופה זה מאוד חשוב. אם אתה לא מזדהה עם האנשים שעל המסך, אז חוויית הקולנוע מתפספסת. במיוחד אציין לחיוב את הקהל באולם. זה לא עוד שובר קופות לקהל הרחב. מי שהולך לסרט יודע שצפויה לו חוויה רגשית, והוא מתמסר אליה. הזאטוטים שרק מחפשים להעביר את הזמן לא יתקרבו לסרט כזה, אז זו עוד סיבה ללכת לראות אותו בקולנוע, ולא להוריד אותו.
כבר הרבה זמן שלא צחקתי או בכיתי ככה באולם קולנוע, כשמי שלצידי צוחק ובוכה יחד איתי. וזה לא היה קורה בכל סרט אחר. יש קסם בסרט הזה, ולמרות שבאתי עם ציפיות נמוכות, נהניתי מאוד ואולי אפילו אחזור לראות אותו שוב.

ספוילר חשוב
אציין רק נקודה שלילית אחת בסרט, והיא ההשוואה של הגיבורה הייזל, לאנה פרנק. קצת צרם, סיטואציות מאוד שונות אחרי הכל, אבל אם זה מה שהייזל הייתה צריכה כדי להבין מה היא מרגישה - דיינו.


לסיכום:
סרט יפהפה, מצחיק, אופטימי ועם מסר מעורר השראה. ההשוואה לאנה פרנק אכן צרמה במעט אבל זה לא גרע מהאיכות של הסרט לטעמי.
מומלץ בחום!

21/06/14

על מעגל הכעס ועל קפיצה אביבית למתחם שרונה

אני לא כל כך מסמפטת את האביב השנה. למרות שזה חודש של פריחה, לידה מחדש וכל השאר, בשבילי השנה זה היה חודש של חידוש המאבק שלי בג'וקים בדירה והחמרת הרטיבות. וזה גם חודש של לחץ אטומי בעבודה. משום מה הרבה צווי מניעה מוגשים והרבה שימועים נערכים באביב. זה היה ככה בשנה שעברה, וזה ככה עכשיו. כל המעסיקים והעובדים מתעוררים משנת החורף שלהם ומחליטים לפעול לפני החום הלוהט של הקיץ.
הלחץ האמור, בשילוב העובדה שהאביב השנה מלא בעובש וג'וקים, ובצירוף העובדה שעדיין יש לי דלקת ברגל ואני אפילו לא יכולה לעשות ספורט כמו שצריך כדי לפרוק את הכעס, מובילים לכך שהוא מבעבע אצלי כל הזמן מתחת לפני השטח. הרבה יותר קשה לי להתמודד עם חוסר רגישות וטמטום בחודשים האחרונים, וזה בתורו מקשה על הסובבים אותי, ורק מעצים את הכעס שלי. במילותיה של ג'ולס קוב: stupid circle of anger!


רגע משמח שקדם לכעס האביבי השנה התרחש לפני חודש וחצי (הזמן טס!), ביום ההולדת 23 של אחותי. היא וההורים, בצירוף אחד מבני הדודים, קפצו לבקר וחגגנו לה את יום ההולדת בטיול קצר במתחם שרונה וארוחה במסעדה שהפכה למוסד, "איציק הגדול".
אז ראשית, מתחם שרונה הוא מקום יפהפה ואפילו עם כל צווחות הילדים מסביב מצליח להשרות שלווה על המטיילים. עם אמני רחוב ומתחמי שופינג יוקרתיים זה מקום מעולה לבלות בו את השבת. ואם מזמינים מקום לאכול מראש, אפילו מצליחים לאכול אוכל טוב :).
שנית, מעולם לא הייתי באיציק הגדול, ולאו דווקא בגלל שאני צמחונית. אז זו הייתה הפתעה נעימה לגלות מקום עם אווירה טובה, אוכל מעולה (הסלטים והצ'יפס משביעים מאוד גם בלי הבשר), ורמת שירות מצוינת. האוכל שם גרם לי לצאת ולקנות ערימת תבלינים, עם הבטחה לעצמי שאני הולכת להשתמש בה. עד כה אני משתמשת בה במשורה ונהנית מכל רגע. המסעדה הזו פתחה לי את חוש הטעם!





בקיצור, עדיף להסתכל על הרגעים הטובים בחיים, ולא להתבוסס בכעס. יש ימים כועסים, יש רגעים שהעולם מתסכל אותך, אבל דברים טובים תמיד נמצאים מעבר לפינה, דברים שיגרמו לך להרגיש יותר טוב עם עצמך.

סופ"ש נעים!

20/05/14

ביקורת סרט - אקס-מן: העתיד שהיה


אז, קצת מידע מקדים על האקס-מן מתוך ויקיפדיה- למקרה שלא שמעתם/ראיתם עד עכשיו:

"האקס-מן", באנגלית:The X-Men , היא קבוצה בדיונית של גיבורי-על מוטאנטים המופיעה בחוברות הקומיקס ביקום  מארוול קומיקס. הופעתה הראשונה הייתה בספטמבר 1963 בחוברתThe X-Men #1 , והיא נוצרה על ידי הכותב סטן לי והמאייר ג'ק קירבי.
עלילות הסדרה מתרחשות במציאות בה קיימים מוטאנטים, בני אדם שבעקבות קפיצה אבולוציונית נולדו עם יכולות על-אנושיות. אותם מוטאנטים מהווים מיעוט בחברה האנושית, אך הם יוצרים פחד ושנאה בקרב בני האדם הפשוטים החוששים מהכחדתם בשרשרת האבולוציה.

התקציר הזה מתמצת בצורה די יפה את הבסיס שעומד בסדרה ובקומיקס. למי שלא יודע דרך אגב, בארץ שודרה בין השנים 1992-1997, למשך חמש עונות סדרת האנימציה המלאה הראשונה של האקס-מן, שעליה, ילדת שנות ה-90 שכמותי, גדלתי.

http://unlikelyheroesstudios.com/wp-content/uploads/2013/03/x-men-cartoon.jpg

ושיר הפתיחה הטוב ביותר אי-פעם:


20th Century Fox  ובריאן סינגר עשו נפלאות עם שני הסרטים הראשונים בטרילוגיה של תחילת שנות ה-00. לא יודעת מה לעזאזל המפיקים וברט רנר (הנוראי) חשבו לעצמם בסרט השלישי בטרילוגיה, שמבחינתי ומבחינת רבים אחרים כאילו מעולם לא התרחש, אבל באקס-מן: ההתחלה לפני 3 שנים נראה שקצת מפסיקים להתעלל בדמויות האהובות. אה, והם הוסיפו את ג'ניפר לורנס וג'יימס מק'אבוי לקאסט. מושלמים.
אבל כל ההייפ, וההצלחה של הפריקוול משנת 2011 לא הכינו אותי לאיכות של הסרט החדש.



* ספוילרים חלקיים החל מנקודה זו *

אקס-מן: העתיד שהיה הוא אחד הקומיקסים המרתקים של מארוול. אמנם בקומיקס זו קיטי פרייד שחוזרת אחורה בזמן לשנות את העתיד, אבל הדמות שלה נכנסה מאוחר מדי לטרילוגיה הקודמת (בסרט השלישי שלא התקיים כאמור) וגם נכנסה כצלע שלישית בין הדמות של רוג ואייסמן, ככה שבמילא לא הייתה כלפיה יותר מדי סימפתיה. אז וולברין חוזר אחורה בזמן, בעוד שבעתיד הנוראי באזור שנת 2020 הסנטינלים חיסלו את רוב אוכלוסיית המוטנטים ופנו גם נגד בני האנוש שניסו לעזור להם, או שהיו צפויים להוליד ילדים מוטנטים. מעבר לרפרנסים המעולים לתורת הגזע הנאצית, הסנטינלים העתידיים עוצבו בצורה מעוררת השראה. שילוב של דרקונים-משני צורה-ואנשי גומי. בזכות האפקטים המעולים האלה, אתה נשאב מהר מאוד לעולם הזה.
הדמויות של אקס-מן בשנת 1973 הן אבודות. מפוזרות בעולם וללא מטרה, שאריות מהאירועים באקס-מן: ההתחלה. וההמשכיות הזו וההתמודדות איתה במהלך הסרט עוזרת לבנות דמויות יותר עגולות מאשר בסרטים הקודמים, ובמיוחד בסרט השלישי (ugh).
שלוש דמויות ראויות לציון במיוחד - פרופסור אקס הצעיר, שמגולם בצורה מושלמת על ידי ג'יימס מק'אבוי, מיסטיק, שמגולמת בצורה הרבה יותר נאמנה לקומיקס והרבה יותר מורכבת על ידי ג'ניפר לורנס, וקוויקסילבר, שמגולם בצורה מפתיעה ורעננה על ידי אוון פיטרס. כמויות הצחוק שפיטרס הצליח להוציא מהקהל היו מדהימות. כל הכבוד לו ולסינגר על הגישה החדשה הזו. או שמא זו חדשה-ישנה? גם שני סרטי האקס-מן הראשוני היו מלאי הומור, אבל כאן זה נראה כאילו כל מילה שיוצאת מהפה של קוויקסילבר מונעת מהומור עצמי ומציניות, ממש כאילו הצופים בקולנוע ובבית אמרו את המילים האלה בעצמם. כך למשל: וולברין (לפני הניסויים באדמנטיום) שולף את הטפרים. התגובה של קוויקסילבר: "that's gross".
כמה דברים ראויים לציון:
הראשון- הדיאלוגים בין שלוש הדמויות מיסטיק-פרופסור אקס-מגניטו מרתקים, ומצליחים לבנות כל דמות כאנטי-גיבורה, כפגומה אבל מעוררת הערצה, וכדמות שעומדת בפני עצמה. בניגוד לג'ין גריי ולצייקלופס בטרילוגייה של שנות ה-00 (אחת הפאשלות הבודדות של סינגר. זה והעובדה שרוג הייתה ילדה קטנה בלי כוחות התעופה שרכשה בקומיקס ובסדרה המצוירת).
דבר שני- באחד מקטעי השיא בסרט, מגניטו מרים באמצעות הכוחות שלו מגרש פוטבול, סצינה שקצת מזכירה את סצינת הגשר בסרט השלישי (ugh). השוני כאן מאותה סצינה - שאשכרה יש לה מטרה, והיא חשובה לעלילה מעבר לעובדה שהיא מגניבה. המטרה מתגלה קצת מאוחר יותר ופשוט מעוררת הקלה. סינגר לא למד מברט רטנר. מעולה.
דבר שלישי- כל הסצינות הקטנות האלה מהסרטים הקודמים היו מושלמות. החזיר קצת את הרצף וההיגיון לסדרה.
דבר אחרון- מודה שקצת הוטרדתי מכל רעיון הנסיעה בזמן ושינוי העתיד. יש כאן סכנה לכשל לוגי, שמרבית הסרטים מהסוג הזה נופלים בו, כמו "חזרה לעתיד", ו"גברים בשחור 3" ועוד רבים אחרים- אם חזרתי לעבר ושיניתי את העתיד, איך זה שאותו עתיד התרחש מלכתחילה (ואני זוכר אותו)? הפתרון שנקטו בו ב"דוני דארקו" היה יצירת חור תולעת ועולם מקביל. כפי שמתגלה בהמשך הקומיס של אקס-מן, זה גם הפתרון שנוקט בו הסרט הזה, למרות שזה לא עולה מהסרט עצמו. אחרי שקראתי על זה בוויקיפדיה, נרגעתי. אני צריכה קצת מציאות לוגית בקומיקסים שלי...

xmen days of future past poster.jpg

בונוס קטן- מיררתי בבכי בסצינות האחרונות של הסרט. אבל זה כבר ספוילר מוגזם לעשות. פשוט חכו לרגע שוולברין מתעורר. מתקן את העוול של הסרט השלישי ולו במעט.
the-best-x-men-movie-ever. HANDS DOWN... רוצו לראות. לא רק לחובבי הסדרה ולמי שראו את הסרטים הקודמים, למרות שהם הכי יהנו מזה.



12/04/14

ביקורת סרט והמלצה לחג - יש ילדים זיגזג

 

"יש ילדים זיגזג" הוא סרט יפהפה. יפה כמעט באותה מידה כמו הספר מאת דויד גרוסמן (ושום מילה על השם המקורי שהמפיצים בישראל רצו לתת לסרט).

יש לי חולשה לדויד גרוסמן. יש לו דרך מאוד מיוחדת לספר סיפורי התבגרות, ובכל פעם הוא מצליח לרגש אותי מחדש. אז "יש ילדים זיגזג", הגרסה הקולנועית ההולנדית לספר של דויד גרוסמן ראיתי לראשונה בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה. סרטי פסטיבלים יכולים להיות טריקיים. אחרי סרט הפסטיבל הראשון שלי לא הצלחתי לראות ליצנים במשך שנים בלי שיתעורר בי רצון עז להקיא. אז תארו לכם איזו הפתעה נעימה ציפתה לי כשראיתי את "יש ילדים זיגזג". מדובר בסרט מקסים, חולמני, ילדותי, מלא אהבה ותקווה. יצאתי מההקרנה עם חיוך ענקי ודמעות. וזו עדות בעיניי לסרט טוב. אני מודה, היו רגעים קצת מופרכים מדי, אבל זה הקסם שבסיפור, והסרט הוא גרסה מאוד נאמנה למקור.

הסרט הופץ לאחרונה בבתי הקולנוע, ואין בעיניי המלצה טובה מזו לחג הפסח. אולי הסרט פחות מתאים לדייטים, אבל בזכות מועד ההפצה שלו, הוא נראה מתאים לכל אירוע, כי הוא כאילו סרט שנוצר במיוחד לפסח, לאווירת החג. חג הפסח הוא חג מלא תקווה ואופטימיות, הסלוגן שלו זה "מעבדות לחירות" for god's sake, והחופשה הארוכה בהחלט תורמת להרגשה הזו, הרגשה של התרעננות והתחלה חדשה. לא סתם האביב תופס חלק כה חשוב בסיפור של פרספונה במיתולוגיה היוונית - האביב מבשר את בואה, והאדמה ניעורה לחיים ומביאה פרי. והסרט הזה תורם להרגשה הזו.

אז אם יש לכם את ההזדמנות, לכו לראות את הסרט הזה. הוא ימלא אתכם תקווה ויעודד אתכם כמעט באופן מיידי. מעבר לעובדה שמדובר בסיפור יפהפה על התבגרות והתמודדות עם העבר והשדים שלך, זה עיבוד מקסים, משעשע ומרגש לספר שרובנו גדלנו עליו.

מומלץ בחום, במיוחד בחג הזה.
נ.ב - חפשו את הופעת האורח של דויד גרוסמן לקראת סוף הסרט. תמצמצו ופספסתם :)


 

13/03/14

עשור למותו של נתן יונתן



אתמול, ה-12.3.2014 צוין עשור למותו של אחד המשוררים המוכרים והאהובים שחיו ופעלו במדינת ישראל, נתן יונתן.

הרשו לי לכתוב כמה מילים על אדם זה.


היה לי המזל לראיין את נתן יונתן באוקטובר 2003, מספר חודשים לפני מותו, לעיתון הבית ספרי בו כתבתי. נתן הגיע לבית הספר צולע וחולה, אך התעקש להגיע בגלל החשיבות הרבה שייחס לדור הצעיר ולערכים שיש להנחיל לו.
אציין, שמעולם לא ראיתי את התלמידים בשכבה שלי יותר מרוכזים בהרצאה. נתן סיפר לנו בכריזמטיות שקטה על האופן בו שכל את בנו במלחמת יום הכיפורים, על תקווה, על אהבה, על ערכים, חזון ושירה. עם המון סבלנות הוא ענה לכל שאלותינו, ואז הסתיימה ההרצאה.

לאחר ההרצאה ניגשתי אליו בביישנות, וביקשתי ממנו להישאר מספר דקות לראיון לעיתון הבית ספרי. עיקר הראיון עסק בשירה ובמקורות ההשראה שלו. בסבלנות אין קץ, בשלווה ועם חיוך קטן, הוא ענה לשאלותיי וצפה בי כותבת את תשובותיו על דף. אלה היו זמנים אחרים, אחרי הכל, בקושי היו פלאפונים באותה תקופה.

נתן יונתן הוא המשורר העברי השלישי מהמשוררים המולחנים ביותר. אני זוכרת את שיריו מתנגנים בנקודות החשובות בחיי, חיי מלאים בשירים אלו ובמילותיו, ואני בטוחה שגם חייהם של רבים וטובים ממני. אם כן, לראיון הייתה עבורי חשיבות עצומה, והוא אחד מהזיכרונות האהובים עליי.

המסר העיקרי שעלה מדבריו של נתן יונתן בהרצאה, ומהראיון הקצר שערכתי עימו לאחר מכן, היה לא להפסיק להאמין ולקוות לטוב שבאדם. זה מסר שראיתי לנכון להעביר הלאה. אני לקחתי אותו כדגל לחיים.

לשיר "חופים" בביצועה של חוה אלברשטיין:


"חופים הם לפעמים געגועים לנחל.
ראיתי פעם חוף
שנחל עזבו
עם לב שבור של חול ואבן.
והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול
להישאר נטוש ובלי כוחות
ממש כמו חוף.

גם הצדפים
כמו חופים, כמו הרוח
גם הצדפים הם לפעמים געגועים
לבית שתמיד אהבנו
אשר היה ורק הים
שר לבדו שם את שיריו.

כך בין צדפי ליבו של האדם שרים לו נעוריו.
"

כתבה באתר וואלה! תרבות לציון עשור למותו של נתן יונתן - http://e.walla.co.il/?w=/273/2728573

למידע נוסף על האדם ועל עבודתו - 
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%9F


01/02/14

חלום אמריקאי (American Hustle) - ביקורת סרט

חלום ישראלי.
אני בחורה חולמנית. אולי זה קשור לעובדה שגדלתי על טלנובלות. אני מודה שזה קצת דופק את השכל. אבל לא משנה מאיפה זה נובע באמת, יש לי דמיון מאוד מפותח. כנראה זו הסיבה שכל כך התחברתי לסרט "חלום אמריקאי" (American Hustle).
בקצרה: הסרט הוא עיבוד חופשי לתרמית "Abscam" משנות ה-70, בה שני נוכלים קטנים וסוכן פדרלי שאפתן, הפילו ברשתם מספר סנטורים ואיש קונגרס מושחתים.
נכנסתי לסרט, מצפה לראות את ג'ניפר לורנס, ויצאתי מוקסמת ממה שהוא בעיני לכל הפחות סרט השנה. השאפתנות שמוצגת בסרט, יחד עם הרצון להמציא את עצמך מחדש, להתכסות בבגדים מושאלים ולהעמיד פנים שאת אדם אחר, להביס את הגורל, להאמין בעתיד טוב יותר - כולם דברים שאני יכולה להזדהות איתם עמוקות. כל דמות בסרט הזה שרוטה בדרכה שלה, עלובה בדרכה שלה, אבל לא מתביישת במי שהיא. כולם מטורפים שם, אבל לכולם יש מטרה, והם מאמינים שיכול להיות טוב יותר.


זה סרט מעורר השראה. עצוב, מצחיק, קורע לב ומעורר השראה עמוקה. ממעמקי נפשי הרימה את ראשה הילדה שחלמה להיות פיזיקאית. הרבה פעמים אנחנו נתקעים במסלול שיש לנו מעט מאוד שליטה עליו, ומובלים כצאן הרחק מהחלומות שלנו, אל עבר המכונה. ולאן נעלמים החלומות שלנו?
כנראה בגלל זה היה לי כל כך קשה לכתוב את הביקורת הזו, ודחיתי את כתיבתה בחודש.

מעבר למסר המקסים של הסרט, התלבושות והמוסיקה המ-ע-ו-ל-י-ם, ומעבר למחשבות שהסרט עורר בי, כמו שאף סרט לא עשה מזה הרבה זמן, תצוגת המשחק הפילה אותי לרצפה. מעולם לא ראיתי את איימי אדמס יותר משכנעת, את כריסטיאן בייל כל כך אמיתי ובלי אובר-אקטינג, ואת ג'רמי רנר פשוט מחייך בצורה משכנעת. שלא לדבר על בראדלי קופר, שהשילוב שלו עם הבמאי דיוויד או. ראסל (שביים אותו גם ב"חלום אמריקאי" וגם ב"אופטימיות היא שם המשחק" המתוק משנה שעברה), מוציא ממנו יכולות שלא חשבתי שיש לו כשחקן. ושלא לדבר בכלל על ג'ניפר לורנס. היא מוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש כשחקנית של פעם בדור. היא הייתה קורעת, וקורעת לב. הדרך שבה היא מטמיעה את עצמה בכל דמות שהיא משחקת מעיפה אותי כל פעם מחדש.

אז אם עדיין לא ראיתם/ן את הסרט - הוא עדיין בבתי הקולנוע, ואני ממצליחה עליו בחום. חשוב לציין אבל שלא כל אחד יתחבר אליו. לכו עם ראש פתוח, ותעזו לחלום. השם של הסרט, Hustle לא בדיוק מיתרגם ל"חלום", אבל החלום האמריקאי הוא Hustle אחד גדול. זו העמדת פנים, זה מחטף. אבל יודעים מה? ככה אנשים שורדים, זה נותן להם תקווה. והסרט הזה ייתן תקווה לכל החולמים שבינינו. תמשיכו לחלום, זה אפשרי להמציא את עצמנו מחדש.