דפים

19.12.2014

ההוביט: קרב חמשת הצבאות - ביקורת סרט


שר הטבעות אכן היה פסגת יצירתו של הבמאי פיטר ג'קסון. כילד שגדל על הכתבים של ג'.ר.ר. טולקין, הפרופסור, ניכרה החיבה שלו לחומר המקור ובמקביל השאפתנות שלו ליצור סיפור שלא סופר עד אז באופן שלא היה ידוע עד אז.
פיטר ג'קסון הפך מאז לאלטר אגו של פיטר ג'קסון, וכל הסרטים שלו נראים בהתאם. אותו שטיק, בלי מעוף ובלי יצירתיות הפכו את קינג קונג וThe Lovely Bones ליצירות יפות אך שטחיות, משעממות וכאלו שעושות עוול לחומר המקור. הסרט האחרון בטרילוגיית ההוביט מוכיח סופית שלבמאי אין תקנה.


מעבר לפגמים הבולטים בסרט, שכוללים תסריט מפוזר וחוסר יכולת של הבמאי לצעוק קאט, יש פגמים מפתיעים ועצובים יותר. הראשון שבהם הוא התסריט השטחי והקלישאתי בכל הנוגע לאהבה. טקסטים מגוחכים בידיהם של שחקנים מוכשרים גורמים לסיפור האהבה המזורז בין הגמדון קילי והאלפית טאוריאל להיראות טלנובלי, ולא אפי. המסקנה המתבקשת היא שאין להפקיד יותר סיפורי אהבה בידיו של פיטר ג'קסון. על סיפור האהבה בין אראגורן (בן אדם) לארוון (אלפית) עוד היה אפשר להחליק כי פיטר ג'קסון עוד היה רק פיטר ג'קסון. אבל בהוביט אנחנו מתמודדים עם האלטר אגו שלו, שדורש שכל דבר יהיה אפי וגדול מהחיים, כולל סיפורי האהבה. כמו שאמרתי, זה לא עושה טוב לסיפור אהבה שהיה מלא פוטנציאל בסרט הקודם, ועכשיו צורם.

הפגם הבולט השני בסרט הוא יחסי נשים-גברים בסרט - אמנם יש יותר נשים בסרט הזה מהסרטים הקודמים, ואמנם הן חזקות ואמיצות יותר. עד כאן הכל טוב. אבל - כל סיטואציה אפשרית במהלך הסרט בה אישה תיכנס לצרות ותינצל על ידי גבר/ילד - התרחשה! זה מעבר למעליב. זה מקומם! המשיכה של פיטר ג'קסון לסיטואציות Damsel in Distress מחוסרת הצדקה תסריטאית או הגיונית. ההסבר היחידי שאני יכולה להעלות על הדעת הוא פסיכולוגי - אולי פיטר ג'קסון לא חווה הרבה קשר אנושי עם נשים אלא רק בספרים ובמשחקים. רק חסך רציני בהכרת תודה נשית וחיבה נשית לא אפלטונית יכול לגרום לבמאי לנסות להיות הגיבור שוב ושוב, כאילו הוא מנסה לפצות על החסך הזה ולזכות בחיבתן והערכתן של כל הדמויות הנשיות בסרטיו. כך או כך פיטר ג'קסון נופל שוב ושוב לקלישאה הזו, בעוד שמאחרות הוא מתחמק:
(חצי ספוילר)

כל מי שעמד למות במהלך הסרט - לרוב מת. בחירה אמיצה עבור ג'קסון ולצורך העניין עבור כל סרט הוליוודי.
(סוף חצי ספוילר)



פגם בולט שלישי הוא העובדה שההוביט היה סיפור פנטזיה קסום, קצר ותמציתי, שהותיר הרבה לדימיון. למרבה הצער הדימיון של פיטר ג'קסון מוגבל למה שהוא הציג בשר הטבעות, והוא עשה ככל יכולתו להפוך את ההוביט לשר הטבעות: reloaded. לדמויות הראשיות ישנן אותן דילמות מוסריות בשתי הטרילוגיות, אותה יריבות והתגברות על היריבות בין גמדים ואלפים, אותו אופל אצל גלדריאל, אותו מתח מיני בין גלדריאל לגנדאלף (שמצדיק לחלוטין ספין-אוף כמו שעשו מעריצים מסוימים), אותה קשיות עורף אלפית, אותו גיבור בעל כורחו שעל כתפיו הכל תלוי אבל לא בדיוק מעורב בלחימה עצמה, ואותה מלחמה עם הרבה מפלצות. השוני היחיד הוא העובדה שכאן האפקטים הרבה יותר טובים מאשר בשר הטבעות, כי, נו, חלפו 11 שנה אחרי הכל.
פיטר ג'קסון גם ניסה בכוח רב להכניס אלמנטים להוביט שהופיעו בשר הטבעות על מנת לקשר בין 2 הטרילוגיות. המאמץ הזה אכן היה חשוב ומוערך, אבל הוא נעשה באופן יותר מדי מלאכותי ובולט (חכו למילות הסיום של לגולאס, דמות שדרך אגב לא הייתה אמורה להופיע בהוביט בכלל). בתור במאי שמצטיין בעדינות ורגש בסצינות קרב, הוא לא מתוחכם מדי בדברים אחרים.


ואחרי כל ההתמרמרות, כמה דברים טובים:
הנקודה החיובית - נראה שהצופים (או לפחות אלו שאני הייתי איתם באולם) הם מעריצים וותיקים ולא נזקקו ל"בפרקים הקודמים בהוביט ושר הטבעות". כיף לצפות בסרט שאתה מרגיש חלק ממשהו גדול יותר.

הנקודה המאוד חיובית - איפה שניתן היה לנצל את האפקט הקומי, פיטר ג'קסון עשה את זה. לטוב ולרע, הסרט הזה מצחיק (הרע - דמות הגרגמל בסרט הזכירה יותר מדי דימויים אנטישמיים מהמאה ה-19). והסרט לא סתם משעשע, יש רגעים של פרצי צחוק המוניים בקהל, שקצת מפצים על כל רגעי האהבה המביכים ודילמת האב והבן של לגולאס עם אביו.

ואי אפשר בלי מילה על המשחק - כל השחקנים בסרט הם משכמם ומעלה. אפילו הרבה מהביטים. ובכל זאת יש כמה שבולטים לטובה (אולי פשוט כי נפלו בחלקם טקסטים יותר טובים מהבליל המבולגן שפיטר ג'קסון קרא לו תסריט בטרילוגיה הזו): סר איאן מקלן כגנדלף (אולי תתנו לו כבר אוסקר?), מרטין פרימן כבילבו באגינס, קייט בלנשט כגלדריאל וריצ'רד ארמיטאג כתורין פשוט מחממים את הלב. חבל שפיטר ג'קסון לא נתן להם להפגין יותר את כישורי המשחק המשובחים שלהם וכיסה אותם הרבה פעמים באפקטים מיותרים. השחקנים האלו עושים את הסרט.

אז לסיכום - אל תראו בקולנוע, חכו שייצא בדיוידי. אם אתם רוצים לדעת איך הכל נגמר, מוזמנים לצפות בשר הטבעות: שיבת המלך. זה כמעט אחד לאחד. אם כבר לראות, אז בשביל סצינות הקרב המוצלחות כתמיד, האפקטים והשחקנים (או פשוט כי אתם מעריצים גדולים של הסרטים והספרים כמוני). אבל אל תצפו להרבה יותר מזה.

(החיוך של לפני הסרט)


17.12.2014

כביש 40 דרום - ביקורת סרט

בתחילת ההקרנה אלדד בוגנים, אחד מיוצרי הסרט (במאי, תסריטאי שותף עם ורד כהן וישראל וינקלר וצלם ראשי), ביקש מהקהל להתרכז בסרט, כי הוא מורכב. כמישהי שאין לה הפרעות קשב וריכוז, זה נכון. סרט שבנוי משבעה סיפורים קצרים, סרט ישראלי שהנוף בו הוא האזעקות והנושא שמחבר כחוט השני בין הסיפורים הוא אהבה - מחייב ריכוז. הסטת המבט מהמסך לשנייה לעתים גרם לפספוס זווית צילום שתרמה לאמביינט, הבעת פנים זעירה או שורה בטקסט (שבשל מיעוט הטקסט בסרט יש לציין שכל שורה הייתה חשובה). וכמה אני שמחה על הצורך בריכוז הזה.


הקולנוע הישראלי לא רגיל לסרטים כאלו. סרט שמתקיים בזמן מלחמה/ מבצע צבאי (או איך שאני לעתים קוראת להם לצורך הסברי - "מיני מלחמה"), או כפי שיוצרי הסרט מתארים זאת בצדק "שגרת מלחמה", שמדבר על אהבה על שלל סוגיה - הוא מחזה נדיר בקולנוע הישראלי. הסיפורים מתרחשים על פני קילומטרים שונים בכביש רצוף התלאות שעל שמו נקרא הסרט, ונוגע בראש ובראשונה בנושאים שהקולנוע הישראלי אינו שש לעסוק בהם, או עוסק בהם בצורה שטחית. כך למשל החנון הבתול, אב שחושש לזהותו המגדרית של ילדו, מונח ה"בעל" בנישואים, הקרבתה העצמית של אישה על מנת להרות, גבריות ישראלית חדשה שפותרת סכסוכים בחוכמה ולא באלימות, ויחסינו להורינו המזדקנים.
חשוב לציין - אמנם הנושאים נדונים בקצרה, כאילו היו למעשה סרטים קצרים שאוחדו בסרט ארוך, אבל אל תטעו לחשוב שהסרט לא מעמיק בכל נושא או שאין קשר בין הסיפורים. מעבר לקשר במיקום ובזמן, הסרט רווי באנושיות ורגש. עבורי, הקרבה שהסרט מציג אינה קרבה על רקע מלחמה, אלא קרבה למרות מלחמה, אנושיות שממשיכה להתקיים כאילו ישראל לא הייתה במלחמה כה תדירה. קל לשכוח שזהו הסרט הראשון באורך מלא של היוצרים.
כשהייתי בדרום אמריקה אחד הדברים שהכי היה חשוב למקומיים להבין היה איך הישראלים חיים. ככה אנחנו חיים. שגרת המלחמה מחייבת אותנו להמשיך להתאהב, להיפגע, להאמין וללמוד כמו בכל מקום או תקופה אחרים. האדם יכול להתרגל לכל דבר. יש בזה עצבות מסוימת אבל הסרט הזה מציג את היופי שבדבר. בכל סיטואציה - אנחנו עדיין בני אדם. הסרט מצליח בחינניות ובעדינות, בדקות המעטות שניתנות לכל סיפור, להציג את האנושיות של הדמויות בו, כדמויות שלמות ועגולות. בקולנוע הישראלי רגישות הרבה פעמים מתוארת כ"רגשנות", דבר בעל קונוטציה שלילית, אבל הסרט הזה ניגש למלאכה בלי ציניות ומצליח לא לברוח (לרוב) למחוזות הקיטש.


שתי נקודות חולשה יש בסרט:
הנקודה הראשונה הסיפור שחותם את העלילה ובו שני צעירים ממתינים לאוטובוס על הכביש. מבלי לפרט על מנת לא לספיילר מדי, הסיפור הזה נותר לא שלם, אלגוריה שלא באמת נאחזת במציאות, סיפור שטחי וסימבולי בלבד. לפעמים יותר מדי סאב-טקסט ופחות מדי טקסט מותירים את הסצנה חסרת היגיון ופוגמים במשמעות שלה.
הנקודה השנייה היא ההעדר המוחלט לייצוג העולים האתיופים, כשניתן היה בקלות להפוך את אחת הדמויות או יותר מהן, לאתיופית. לאור העובדה שהסרט מתקיים בדרום הארץ, הייצוג המגדרי היה חשוב במיוחד. ניכר שיוצרי הסרט היו מודעים לכך שכן הקפידו על ייצוג די רחב, אך דווקא העדרה של אוכלוסייה שהיא כה רבה (בין היתר) בדרום הארץ - מהווה פספוס.

לסיכום - בסרט יש עדינות, תום, עוצמה רכה וכנות שלא מוצאים הרבה בקולנוע הישראלי. מורכבות הסיפורים והעדר בושה או פחד לספר גם את הסיפורים הקשים הם נקודות חוזק נוספות של הסרט. מעטים הבמאים שיכולים לספר כמות כה גדולה של סיפורים בסרט אחד. אפילו אלחנדרו גונזלס אינייריטו נצמד ל-3-5 סיפורים לסרט. משחק מהודק, בימוי רגיש ומדויק ותסריט מורכב ואמיץ שעובד - הופכים את הסרט למרגש וחשוב. ובחייאת, שגב' רות פרחי תזכה לעוד הרבה שנים ארוכות ולעוד הרבה שנות עשייה. התרגשתי מאוד בקטעים שלה.

כביש 40 דרום - סרט חשוב ומעניין. נקי מציניות ומלא כנות ואומץ.
סרטם של: אלדד בוגנים וישראל וינקלר.
תסריטאים: ורד כהן, אלדד בוגנים וישראל וינקלר.

ההקרנה הבאה ב-30.12.2014 בסינמטק תל אביב. הקרנות נוספות בקרוב.



(עם ורד כהן, התסריטאית המוכשרת ומי שיש לי הזכות לקרוא לה חברה)


14.11.2014

ביקורת סרט - בין כוכבים - Interstellar

הדבר הכי יפה בבין-כוכבים הוא הרגע שבו הסרט נגמר ואת שוקלת ברצינות לראות אותו שוב.
הדבר הכי טוב בבין-כוכבים זה העובדה שהסרט נוצר מפס הייצור של כריסטופר נולאן (על כל המשתמע מכך, ובכלל זה תסריט, פסקול ואפקטים מיוחדים, וגם העובדה שבסיס העלילה הוא הקשר המשפחתי).
אני ממליצה לראות את הסרט לפני שממשיכים לקרוא את הסיכום הכללי (ואת החלק של הספוילרים כמובן). המשך קריאה הוא על אחריותכם.


* סיכום כללי של הסרט *
עברתי חוויה מטלטלת בצפייה בסרט. כפיסיקאית ואסטרופיזיקאית חובבת אני אוהבת מאוד סרטי מדע בדיוני, אך למרבה הצער מרבית הסרטים שוכחים מאחור את ה"מדע" שבביטוי. זה למה פאנלים בסגנון "יותר בדיוני ממדע" היו כל כך פופולריים במיתופיה ואייקון האחרונים. אנחנו אוהבים את הסרטים שלנו אינטליגנטיים (רובנו), ואנחנו יודעים מתי עובדים עלינו. אבל כשעושים את זה טוב, לא כזה אכפת לנו, גם אם עדיין נשים לב. ובבין-כוכבים עושים את זה יותר מטוב.
עיקרו של הסרט הוא דרמה משפחתית שנפרשת על פני שנות אור, וכחובבת הז'אנר, השילוב המוצלח בין לב הסיפור, לעלילה המדעית המרתקת הופכים את הדרמה המשפחתית ליותר קורעת לב. בדיוק לפני מספר חודשים, ולפני ששמעתי על בין-כוכבים, שאלתי את עצמי איך היה מגיב אב שהיה נאלץ לצאת למסע בין כוכבי? איך היו מגיבים ילדיו? הסרט הזה בוחן בדיוק את השאלה הזו תוך שימוש בתיאוריות מדעיות ובטריקים קולנועיים מרהיבים. זה יפהפה, זה מושך וזה עצוב. ככה פשוט.
מילה על הגישה של הסרט לאהבה - הגישה חדשנית ומעניינת. האמירה שאהבה היא למעשה הרציונאליות האמיתית, היא יפהפיה, פורצת גבולות והייתי רוצה להאמין שהיא הנכונה (הערה: אני לא אומרת שהיא הגישה הנכונה באופן חד משמעי פשוט כי אי אפשר לדעת מה זו רציונאליות "אמיתית", אלא בהתאם לתחום המחקר שאתה מסתכל עליו והמטרה שלך).
מילה על השחקנים - קאסט מרהיב, עם הפתעות בליהוקים. אולי כבר תתנו אוסקר לג'סיקה צ'סטיין?! בנוסף, מת'יו מקונוהי ואן האת'ווי מפתיעים לטובה בביצוע מרגש ככה שאפילו המניירות הקבועות שלהם עובדות. הם מזכירים לקהל שהם שחקנים טובים שהרוויחו את האוסקר שלהם - הוא לא היה רק בעבור משחק טוב באופן חד-פעמי. כמו כן, בל נשכח את אלן בורסטין העל-זמנית. האישה הזו נצחית (וג'וליה רוברטס - לעד אני אנטור לך על שגנבת לה את האוסקר עבור רקוויאם לחלום). שאר השחקנים הגדולים הם הפתעות, חלקן יותר מוצלחות וחלקן פחות. למרבה הצער לא כל הדמויות ממצות את עצמן ולפעמים יש כזה דבר ללהק שחקן גדול מידי לתפקיד קטן (ראו החלק הבא, כולל ספוילרים).

לסיכום - עלילה טובה, מרגשת ומותחת, דמויות חזקות ומשחק טוב מהגדולים בתעשייה. אמנם הפיזיקה יכולה הייתה להיות יותר טובה, גם במסגרת הסיפור הבדיוני (ראו החלק הבא, כולל ספוילרים), אבל בסך הכל מדובר בסרט חובה לכל מעריץ נולאן, לכל מדען חובב ולכל מי שדרמות משפחתיות עשות לו את זה (שזה למעשה כולנו).


* כמה דברים שבכל זאת הפריעו לי, כולל ספוילרים מלאים *

השחקנים - קייסי אפלק, מאט דיימון - אתם הרבה יותר טובים מזה.

  • הדמות של טום (אפלק) הייתה פלקטית לחלוטין. אם יש לו צד אפל, כמו מה שאפלק כל כך טוב בו, לכו עם זה עד הסוף! הסיבה היחידה שהם לא הלכו עם קו העלילה הזה היה על מנת לא להעמיס בעלילות על הסרט. אבל מצד שני הם משאירים את הדמות של טום תלויה באוויר, בלי התפתחות אמיתית ובלי אמירה משל עצמה! פספוס תסריטאי אדיר. כמו לשים גזר מגומי מול הצופים בלי לתת להם משהו לנגוס בו. אם לא מפתחים את הצד האפל של הדמות של טום, אני הייתי מוותרת על הצד האפל בשביל לפתח דמות עדינה יותר, שמשלימה את הדמות של מרף (צ'סטיין), והייתי מלהקת שחקן פחות מנוסה - אולי שחקן פחות מנוסה מאפלק בדמות של טום, היה מביא משהו תמים יותר לדמות. כך או כך - אפלק טוב מדי וגדול מדי לתפקיד הזה.
  • הדמות של ד"ר מאן (דיימון) תסכלה אותי כל כך! נתנו למאט דיימון, שחקן טוב על הנייר ולכאורה לפי הרזומה, לשחק את התפקיד הכי חשוב ומורכב בסרט. אבל דיימון נותן הופעה כל כך חלבית, כל כך בלה, כל כך לא אמינה, שפשוט התחרפנתי. דווקא כאן היה צריך לתפקיד מישהו שמחובר לצד האפל שבו. כריסטיאן בייל לא היה פנוי?..

לסיכום הנקודה - מבחינת פיתוח דמויות התסריט בהחלט טוב מהרבה תסריטים אחרים שקיימים בחוץ, אבל לא מושלם. ריבוי קונפליקטים עלול לפגוע בעלילה. מצד שני, חשוב ללהק שחקנים נכונים לתפקידים הנכונים. שחקן גדול זה לא תמיד טוב - גם בהופעה טובה כמו של אפלק בתפקיד לא טוב, וגם בהופעה סבירה מינוס כמו של דיימון בתפקיד שלא מתאים לו.

התבאסויות עלילתיות:
  • זו שהכי הפריעה לי - לא הייתה סיבה אמיתית לזה שהדמות של קופר תצלול לתוך החור השחור! השיא של הסרט!
  • זה לא סרט אסונות. אז למה אתם הורגים בלי סיבה את שני המדענים האחרים? אם יש משהו מעצבן אותי בסרטי חלל זה שהם הופכים לסרט אסונות בלי סיבה נראית לעין. שהמוות יהיה הגיוני, ולא בגלל פיצוץ לא מוסבר או איטיות בכניסה לחללית באמצע צונאמי. ואל תהרגו את הבחור השחור. זו קלישאה כל כך שחוקה גם כשהוא לא מת ראשון. ונולאן - אתה יותר טוב מזה. אפילו אם המוות שלו היה הכי עצוב.

התבאסויות פיזיקליות:
  • כוכב לכת לא יכול להקיף חור שחור מואר. ככה פשוט. אם החור השחור מואר, זה אומר שהוא סופח אליו חומר. אם הוא סופח אליו חומר, זה אומר שהחור השחור גדל וגדל. אם החור השחור גדל, זה אומר שהוא יבלע את כוכב הלכת (וכל דבר אחר לצורך העניין) שמקיף אותו במסלול קבוע.
  • אם כבר נוחתים על כוכב לכת שמקיף חור שחור, מאיפה יש אור יום על כוכב הלכת? אור לא בורח מחור שחור, מכאן שמו "חור שחור". אם החור השחור סופח אליו חומר, אז אולי יש אור, אבל ראו את הנקודה הקודמת (לא יהיה כוכב לכת). הם לא מתקיימים יחדיו אלא לזמן מאוד קצר (במונחים של שעות כנראה).
  • חללית לא יכולה להתקרב לאופק אירועים. זה אמנם יוצר אפקטים מאוד יפים אבל הכבידה באזור אופק האירועים כ"כ גדולה שכל דבר שהוא עם מסה יתפרק לחלקיקים. תרתי משמע. קל וחומר כל דבר שאשכרה חוצה את אופק האירועים וצולל לתוך החור השחור. זה היה החלק בסרט שהבדיוני גבר על מדע, ויצר אפקטים ממש מגניבים ברמה שזה קצת עצבן.
  • חור שחור הוא לא חור תולעת. אולי כן, אי אפשר לדעת, אבל הסרט מניח את זה בלי להסביר את זה. גם אם קופר היה חוזר אחורה בזמן בזכות העובדה שכמות הכבידה בתוך חור שחור חוצה מימדים, כולל מימד הזמן (כמו שהם ציינו כמה פעמים בסרט, ואני לא בטוחה עד כמה זה נכון אבל זרמתי עם זה) - הוא לא היה מופיע ליד שבתאי! זה היה קורה רק אם החור השחור היה מתפקד גם כחור תולעת. וזה ממש לא מובן מאליו.
  • אי אפשר למצוא כל כך בקלות סתם אדם שמרחף בחלל. פשוט לא. סנדרה בולוק תעיד!

לדברים הפיזיקאליים המוצלחים בסרט אתם מוזמנים לקרוא את תמצית הדברים של האסטרופיזיקאי (והגאון) פרופ' ניל ד'גראס טייסון דרך טוויטר:
http://www.eonline.com/news/596544/neil-degrasse-tyson-reviews-interstellar-science-nerds-rejoice

Neil deGrasse Tyson

עד הפעם הבאה :)


5.11.2014

ביקורת מוזיקה - Hozier - Hozier

הביקורת שלי מתחילה דווקא בפלורנס וולש. כששמעתי את  Rabbit Heart (Raise It Up) לראשונה, לא התרגשתי. גם לא בשירים שעקבו. סימפטתי אותה, היא הייתה מעניינת ומקורית, אבל לא היה קליק שגרם לי להעריץ אותה ואת הגאונות שלה. כן, Kiss with a Fist וגם Girl with One Eye היו מהשירים האהובים עליי בשנת 2009 ושמעתי את האלבום בלופים לקראת השחרור שלי. ועדיין, יש רגע ביחסי מוזיקאי-מאזין, שבו המאזין נשבה בקסמיו של המוזיקאי בצורה כל כך עמוקה, שכל מה שהיה עד לאותו רגע, וכל מה שיהיה בהמשך ייצבעו בצבע של אותו רגע. והקשר יהיה נצחי (עד כמה שנצחי יכול להיות בחיי אדם).
זה קרה לי עם פלורנס כששמעתי את Heavy in Your Arms. השיר, במקור חלק מפסקול סדרת הסרטים לבנות נוער דמדומים, שאמנם אפשר להטיל ספק באיכות של הסדרה הזו אך לא בפסקול שלה - עם שמות כמו מיוז, לינקין פארק, פראמור, death cab for cutie, והרבה אמני אינדי טובים ומוכשרים שעיטרו את הפסקולים של חמשת הסרטים.


על הוזייר, או בשמו המלא Andrew Hozier-Byrne שמעתי כבר לפני כמה חודשים. כעוקבת מסורה אחר האתר הישראלי מוזיקהנטו, קראתי את ההמלצה הסוחפת שלהם על Take me to Church, והאזנתי לשיר בשקיקה. לא היה קליק. אכן, מדובר ביצירת מופת - הן השיר והן הקליפ ביחד ובנפרד - אבל לא הצלחתי למצוא בו את המשהו הזה שילכוד אותי ויגרום לי לרצות להאזין לכל דבר שהוא עשה או יעשה. זה היה עוד שיר יפה עם מסר עבורי.
כל זה השתנה עם השיר Arsonist's Lullabye, שיר שהופיע ב-EP השני של הוזייר, From Eden, ומופיע באלבום רק בגרסת הדלוקס.
נתקלתי בשיר לגמרי במקרה. כצופה אדוקה של הסדרה "המקוריים" הפרק השבועי עסק בשדים שבתוכנו, השדים שאנחנו מחביאים מעצמנו, והפרק הסתיים בשיר שגרם לי לדמוע. "לעולם אל תשתלטו על השדים שלכם, החזיקו אותם תמיד ברצועה" שר הוזייר את המילים שהדהדו בראשי הרבה אחרי שסיימתי לצפות בפרק. היה קליק. ישר ניגשתי להאזין לאלבום כולו.
האלבום עצמו נע בין בלוז, סול, פולק, קאנטרי ורוק&רול. המילים של הוזייר מלטפות את האוזן במטאפורות מקוריות, והוזייר שר אותן במלנכוליה לא אופיינית למוזיקאים אירים אחרים שיצא לי להאזין להם. כל מילה נאמרת בכוונה, הוזייר שר את מה שעל ליבו, מחוויות אישיות, בכנות, בחדות, באכזריות לעיתים, וגם בתקווה ואהבה. לא להאמין שהוא בן 24.
מעט הסתייגות - האלבום לא מושלם. מדובר באלבום מלא ראשון ליוצר בתחילת דרכו. יש באלבום שירים ניסיוניים והרצף הסיפורי של האלבום מקוטע. אבל הקול של הוזייר, המילים של השירים וההפקה של הדיסק טובים גם בשירים החלשים יותר. הכישרון של הוזייר, והגאונות בשירים כמו Arsonist's Lullabye, Angels of Small Death & The Codeine Scene ו-To Be Alone מעוררים בי רצון להמשיך ולהאזין לו עד אין קץ, גורמים לי לרצות לצאת למסע איתו עד שהוא ימצא את עצמו לחלוטין.


לסיכום - הוזייר - Hozier, אלבום עם ליריקה יוצאת מן הכלל, שירים עם מסר ונשמה וכישרון אדיר של יוצר צעיר. מומלץ בחום לקנות את גרסת הדלוקס.




18.10.2014

השראה לאופנה לחגים

החג נסך בי השראה לשופינג.
אחרי שנה שבה הייתי תקועה במשרד, וחודשיים שבהם אני תקועה בבית בלימודים לבחינות הלשכה, יצא לי לעשות קצת שופינג, בזכות חנות פופ-אפ של האתר www.1item.co.il בדיזינגוף סנטר וקצת תווי קנייה שנותרו מההתמחות. ניצלתי את הביקור האחרון אצל הסבים לכבוד סוכות כדי לחנוך את הרכישות האחרונות, אחרי הכל ביקור אצל הסבים עבורי הוא תירוץ מושלם לצלם קצת (ביקורים קודמים אפשר למצוא כאן, כאן, כאן וכאן בבלוג הקודם שלי, וכאן בבלוג הנוכחי).
תיעוד הליך הקנייה + תיעוד הלוק הסופי מופיע בהמשך.

דרך אגב, משפט לגבי 1item - בגדים יפים, לא הכי איכותיים, אבל במחירים יותר מסבירים.


זהבית תרה אחרי מציאות (ומוצאת!).


קונות ונהנות.

והנה הלוק הסופי עם השפעה אתנית קלה:
חולצה - 1item,
מכנס - קסטרו,
נעליים - B.Unique
שרשרת - G.R.A.S, אחרי שעברה שפצור קל שלי :)




29.9.2014

לוח המודעות החדש שלי (או: איך להפוך את התכשיטים שלכן לאומנות קיר)




אחד הדברים שרציתי לעשות בשנתיים האחרונות, ולא מצאתי מעולם את הזמן, היה לוח לתכשיטים שלי.

ההשראה והרעיון הגיעו מוונדי, גורו אופנה ועיצוב אמריקאית, שאני אובססיבית לגביה כבר שנים. בתחתית הפוסט תוכלו למצוא קישורים למספר פלטפורמות שהיא פעילה בהן. היא בעיקר עוסקת בסטיילינג לבגדים, אבל יש לה גם טיפים מעולים לעיצוב ולטיולים. הסרטון הספציפי שעורר בי את החשק לעשות סדר בקופסת התכשיטים ולהפוך את הקופסה ללוח, היה הסרטון הבא:


מהרגע שראיתי את הסרטון אמרתי לעצמי שאני רוצה לעשות את זה. השאלה הגדולה הייתה האם אני אוכל (גם מבחינת אילוצי הזמנים וגם מבחינה מעשית). דווקא עכשיו, באחת התקופות הלחוצות שעברתי בזמן האחרון החלטתי שזהו, אני מכינה לעצמי לוח כזה, בכמה שינויים. האפשרות לעשות את זה נולדה מהעובדה שאני כל הזמן בבית, לומדת, ואני צריכה קצת לנקות את הראש. זה היה התמריץ.

השלב הראשון: תקנו לוח מודעות. לי היה בבית לוח שעבר איתי כבר 4 דירות אבל עדיין היה במצב טוב אז החלטתי להשתמש בו. הדבר הראשון שעשיתי היה לנקות אותו מכל התמונות והקישוטים (שהזכירו לי מאוד תקופת צבא. הגע הזמן שאני אתקדם משם, עברו 5 שנים אחרי הכל).
השלב השני: למצוא את החלל לתלות בו את התוצאה הסופית. החדר החדש שלי בגבעתיים אמנם לא מכיל הרבה חלל פנוי, אבל עם קצת יצירתיות (והודות לגובה שלי), תליתי את התמונות שלי גבוה יותר, מה שהשאיר מקום ללוח התכשיטים. שימו לב שהמקום יהיה נגיש. אם תכינו לוח מהמם, שיהיה תלוי במקום לא נגיש, לא תשתמשו יותר בשום תכשיט שתתלו עליו. וחבל, זו לא המטרה.
השלב השלישי: לבנות את הרקע. צברתי במשך שנים חוטים, פלאיירים, כרטיסי ביקור, גזירי עיתונים ותגיות של בגדים בדיוק בשביל רגע כזה. בשבילי למחזר זה לא רק לטובת הסביבה, אלא גם בשבילי, כי כל פעם שאני אסתכל על הלוח, זה יזכיר לי חוויות, מקומות ואנשים שאני אוהבת. וזה יוצר לי "בלאגן יפה" בקיר. כל אחד מוזמן לעצב את הלוח איך שהוא מרגיש לנכון. וונדי נתנה הדגמה לאופן עיצוב הלוח. מוזמנים לקחת את זה לכיוונים שלכם, רק שימו לב שהעיצוב שלכם יתאים לשאר החדר.


השלב הרביעי: למצוא על מה לתלות ואיך (שימו לב לכובד של הדברים!). לכאן נכנסת הפיזיקה שלמדתי ;) את הדברים הכבדים יותר, תלו בנקודות החיבור דווקא. ככל שתתלו על החוט (שמוחזק כאמור בנעצים בלבד) דברים כבדים (למשל עגילים ענקיים) במקומות הרפויים יותר (תרגום: הרחק מהנעץ), כך המשיכה שלהם כלפי מטה תשפיע על החוט יותר, והסיכוי שהחוט ישתחרר גבוה יותר.


השלב החמישי: להחליט מה לתלות איפה (עיצובית). אני למשל העדפתי שהצבעים הבולטים יותר (בעיקר אדום, סגול וירוק) יהיו יחד, והצבעים הכחולים והלבנים יהיו בנפרד. את השרשראות תליתי בחלקים נפרדים על הלוח. התוצאה הסופית בפניכם:


 

 



 

 

והרי בפניכם הלוח במלוא הדרו:


והנה הוא על הקיר שלי! VOILA!


*                  *                  *

האתרים של וונדי:

יוטיוב:
אתר רשמי:
פייסבוק:

23.9.2014

ביקורת טלוויזיה - גותהאם FOX


בואו נדבר על הפרק הראשון של גותהאם.

מהרגע ש-CW, סליחה - פוקס, הידועה גם בתור הרשת-שמנסה-להתחרות-ב-CW-על-הקהל-הצעיר-עם-האנשים-הכי-יפים, הודיעה שהיא מתכוונת לעשות פריקוול לבאטמן, ולא כזה שמתמקד בבאטמן אלא דווקא במפקח ג'ים גורדון - הרשתות החברתיות כמעט התפוצצו מרוב ציפייה. חנונים וחנוניות מרחבי העולם התאגדו, לחששו, ניחשו ובעיקר קיוו שפוקס תעשה מזה משהו טוב. מצפייה בפרק הבכורה, ששודר אתמול, נראה שהרשת הצליחה.
בואו נודה באמת, הטלוויזיה האמריקאית היא לא אותה הרשת שהיא הייתה בעבר (לפחות מבחינת היחס לקומיקס). בעוד שבסמולוויל ב-CW נרתעו במכוון מלהציג את קלארק קנט בטייטס ובגלימה, כעשור לאחר מכן עם Arrow, הם הבינו שאפשר לשמור על קשר לחומר המקור מבלי לאבד מהבגרות. ולא רק הם הבינו את זה. מאז תחילת שנות ה-00, ישנה פריחה בסרטי הקומיקס למבוגרים, והמפיקים הגדולים בהוליווד הבינו שיש קהל שרוצה לראות את הקלאסיקות שהם גדלו עליהם כמו שהם, מבלי לשנות את הסיפור, להפוך אותו למודרני או נטול תחפושות. לפוקס לקח יותר זמן להבין את זה (הם פוקס, הם איטיים אחרי הכל), אבל הבינו את זה בסופו של דבר (למרות שהם לא משתווים ל-CW, שמובילים בתחום הפנטזיה והמד"ב לבני נוער-מבוגרים צעירים בגילאי ה-20). למעשה יש 2 סדרות-מבוססות-קומיקס שעולות עכשיו בעונת הסתיו (אך ברשתות שונות) - גותהאם והפלאש.


מודה, מהפיילוט של הפלאש לא התלהבתי כל כך. הדמות שלו תמיד הייתה יותר מדי מעצבנת לטעמי. אמנם, השחקן הראשי (גרנט גוסטין, שהיה ויישאר לעד סבסטיאן מ"Glee") עושה עבודה לא רעה בכלל ביצירת התעניינות והזדהות עם הסיפור, אבל אני אוהבת את הקומיקסים שלי אפלים יותר. וזו הסיבה שכל כך התרשמתי מגותהאם. הגישה האפלולית שהוצגה ב Arrow הועלתה לרמה אחרת בפרק הראשון של גותהאם. מישהו בפוקס השקיע הרבה כסף כדי שהעיר תיראה אפלה, מסתורית ומסוכנת. וזה עובד. השחקנים, כרגיל בטלוויזיה האמריקאית, יפים ומשחקים סביר. בן מקנזי (שמשחק את ג'ים גורדון) השתפר מאוד מימיו ב-OC (שלמרבה הפלא שודרה בפוקס,אבל גם הייתה מלאה באנשים צעירים ויפים. פוקס ממש מנסים להתחרות ב-CW עם כל מה שיש להם, אה?). הדמות של המפקח גורדון מוצגת כחכמה, מורכבת ורגישה. בדיוק מה שהייתי מצפה מגורדון להיות. שאר הדמויות היו מסקרנות והסיפורים גם כן, אבל בלטו לטובה הסצינות עם מי שעתידים להיות ה"רעים" שבאטמן ייאבק בהם בעתיד (וכולם הופיעו גם בסרטי באטמן פרה-נולאן) - Ivy, הפינגווין וה-Riddler (וגם עוד דמות שלומר את השם שלה יהיה ספוילר לפרקים הבאים מסיבות שיובנו רק לאחר הצפייה בפרק). קריצות קטנות למעריצים זה תמיד כיף :).


החסרונות הגדולים היחידים היו צפויים - הראשון זה אוברדוז של סנטימנט (רשת פוקס כבר אמרנו? הם אלו שהביאו לנו את אמריקן איידול אחרי הכל). אז הרגו את ההורים של ברוס ווין. אז המפקח גורדון דיבר איתו וסיפר לו על איך הוא איבד את אבא שלו לפני שנים. אז נוצר קשר ביניהם (בערך). אבל מפה ועד להפוך את מציאת הרוצח של ההורים של ברוס ווין לתעלומה של העונה הראשונה, ולתמריץ שבעקבותיו ג'ים גורדון רוצה לסלק את השחיתות מהעיר? נו באמת. רק מצפייה בפיילוט אני יכולה לחשוב על עוד 10 סיבות לפחות למה ג'ים גורדון צריך לשים לו למטרה את מיגור השחיתות בעיר. הרצח של ההורים של באטמן הוא רק אחד מהם.
החסרון השני הוא הצילום הנקי. נכון, זו סדרת פריים טיים, כך שמשפחות צופות בה, ונכון, זה פוקס, אז הם שמרנים והכל, אבל הכי הרבה דם שאנחנו רואים בפרק הראשון הוא ברצח של ההורים של ברוס ויין. וגם שם הרצח די נקי. אל תבינו אותי לא נכון, אני בחורה עם קיבה מאוד רגישה. אבל כדי לתת לסדרה את הרובד שהיא זקוקה לו, רובד הסכנה, הם יצטרכו להראות דם. גותהאם היא עיר שכל דבר יכול לקרות בה. היא עיר אלימה, אכזרית ונקמנית. בסגנון הסופרנוס, שובר שורות ואימפריית הפשע. הבעיה היא שכל הסדרות האלו היו בכבלים "למבוגרים". פוקס צריכה להתנתק מהשמרנות הטלוויזיונית שמאפיינת אותה כדי לעשות סדרה כמו גותהאם, שגם תעבוד בטווח הארוך. עד שהיא לא תעשה את זה, הסדרות שלה ייראו חצי אפויות ולא משכנעות עד הסוף... הנוף הטלוויזיוני השתנה, ופוקס צריכה להדביק את הקצב.

ובכל זאת - אם אתם מחפשים או מחפשות סדרה חדשה, אפלה ומעניינת לעקוב אחריה, אני ממליצה על גותהאם בחום. רק אל תצפו למצוא בה את אימפריית הפשע החדשה.

גותהאם משודרת בימי שני ב-20:00 בפוקס.