דפים

12/04/14

ביקורת סרט והמלצה לחג - יש ילדים זיגזג

 

"יש ילדים זיגזג" הוא סרט יפהפה. יפה כמעט באותה מידה כמו הספר מאת דויד גרוסמן (ושום מילה על השם המקורי שהמפיצים בישראל רצו לתת לסרט).

יש לי חולשה לדויד גרוסמן. יש לו דרך מאוד מיוחדת לספר סיפורי התבגרות, ובכל פעם הוא מצליח לרגש אותי מחדש. אז "יש ילדים זיגזג", הגרסה הקולנועית ההולנדית לספר של דויד גרוסמן ראיתי לראשונה בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה. סרטי פסטיבלים יכולים להיות טריקיים. אחרי סרט הפסטיבל הראשון שלי לא הצלחתי לראות ליצנים במשך שנים בלי שיתעורר בי רצון עז להקיא. אז תארו לכם איזו הפתעה נעימה ציפתה לי כשראיתי את "יש ילדים זיגזג". מדובר בסרט מקסים, חולמני, ילדותי, מלא אהבה ותקווה. יצאתי מההקרנה עם חיוך ענקי ודמעות. וזו עדות בעיניי לסרט טוב. אני מודה, היו רגעים קצת מופרכים מדי, אבל זה הקסם שבסיפור, והסרט הוא גרסה מאוד נאמנה למקור.

הסרט הופץ לאחרונה בבתי הקולנוע, ואין בעיניי המלצה טובה מזו לחג הפסח. אולי הסרט פחות מתאים לדייטים, אבל בזכות מועד ההפצה שלו, הוא נראה מתאים לכל אירוע, כי הוא כאילו סרט שנוצר במיוחד לפסח, לאווירת החג. חג הפסח הוא חג מלא תקווה ואופטימיות, הסלוגן שלו זה "מעבדות לחירות" for god's sake, והחופשה הארוכה בהחלט תורמת להרגשה הזו, הרגשה של התרעננות והתחלה חדשה. לא סתם האביב תופס חלק כה חשוב בסיפור של פרספונה במיתולוגיה היוונית - האביב מבשר את בואה, והאדמה ניעורה לחיים ומביאה פרי. והסרט הזה תורם להרגשה הזו.

אז אם יש לכם את ההזדמנות, לכו לראות את הסרט הזה. הוא ימלא אתכם תקווה ויעודד אתכם כמעט באופן מיידי. מעבר לעובדה שמדובר בסיפור יפהפה על התבגרות והתמודדות עם העבר והשדים שלך, זה עיבוד מקסים, משעשע ומרגש לספר שרובנו גדלנו עליו.

מומלץ בחום, במיוחד בחג הזה.
נ.ב - חפשו את הופעת האורח של דויד גרוסמן לקראת סוף הסרט. תמצמצו ופספסתם :)


 

13/03/14

עשור למותו של נתן יונתן



אתמול, ה-12.3.2014 צוין עשור למותו של אחד המשוררים המוכרים והאהובים שחיו ופעלו במדינת ישראל, נתן יונתן.

הרשו לי לכתוב כמה מילים על אדם זה.


היה לי המזל לראיין את נתן יונתן באוקטובר 2003, מספר חודשים לפני מותו, לעיתון הבית ספרי בו כתבתי. נתן הגיע לבית הספר צולע וחולה, אך התעקש להגיע בגלל החשיבות הרבה שייחס לדור הצעיר ולערכים שיש להנחיל לו.
אציין, שמעולם לא ראיתי את התלמידים בשכבה שלי יותר מרוכזים בהרצאה. נתן סיפר לנו בכריזמטיות שקטה על האופן בו שכל את בנו במלחמת יום הכיפורים, על תקווה, על אהבה, על ערכים, חזון ושירה. עם המון סבלנות הוא ענה לכל שאלותינו, ואז הסתיימה ההרצאה.

לאחר ההרצאה ניגשתי אליו בביישנות, וביקשתי ממנו להישאר מספר דקות לראיון לעיתון הבית ספרי. עיקר הראיון עסק בשירה ובמקורות ההשראה שלו. בסבלנות אין קץ, בשלווה ועם חיוך קטן, הוא ענה לשאלותיי וצפה בי כותבת את תשובותיו על דף. אלה היו זמנים אחרים, אחרי הכל, בקושי היו פלאפונים באותה תקופה.

נתן יונתן הוא המשורר העברי השלישי מהמשוררים המולחנים ביותר. אני זוכרת את שיריו מתנגנים בנקודות החשובות בחיי, חיי מלאים בשירים אלו ובמילותיו, ואני בטוחה שגם חייהם של רבים וטובים ממני. אם כן, לראיון הייתה עבורי חשיבות עצומה, והוא אחד מהזיכרונות האהובים עליי.

המסר העיקרי שעלה מדבריו של נתן יונתן בהרצאה, ומהראיון הקצר שערכתי עימו לאחר מכן, היה לא להפסיק להאמין ולקוות לטוב שבאדם. זה מסר שראיתי לנכון להעביר הלאה. אני לקחתי אותו כדגל לחיים.

לשיר "חופים" בביצועה של חוה אלברשטיין:


"חופים הם לפעמים געגועים לנחל.
ראיתי פעם חוף
שנחל עזבו
עם לב שבור של חול ואבן.
והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול
להישאר נטוש ובלי כוחות
ממש כמו חוף.

גם הצדפים
כמו חופים, כמו הרוח
גם הצדפים הם לפעמים געגועים
לבית שתמיד אהבנו
אשר היה ורק הים
שר לבדו שם את שיריו.

כך בין צדפי ליבו של האדם שרים לו נעוריו.
"

כתבה באתר וואלה! תרבות לציון עשור למותו של נתן יונתן - http://e.walla.co.il/?w=/273/2728573

למידע נוסף על האדם ועל עבודתו - 
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%9F


01/02/14

חלום אמריקאי (American Hustle) - ביקורת סרט

חלום ישראלי.
אני בחורה חולמנית. אולי זה קשור לעובדה שגדלתי על טלנובלות. אני מודה שזה קצת דופק את השכל. אבל לא משנה מאיפה זה נובע באמת, יש לי דמיון מאוד מפותח. כנראה זו הסיבה שכל כך התחברתי לסרט "חלום אמריקאי" (American Hustle).
בקצרה: הסרט הוא עיבוד חופשי לתרמית "Abscam" משנות ה-70, בה שני נוכלים קטנים וסוכן פדרלי שאפתן, הפילו ברשתם מספר סנטורים ואיש קונגרס מושחתים.
נכנסתי לסרט, מצפה לראות את ג'ניפר לורנס, ויצאתי מוקסמת ממה שהוא בעיני לכל הפחות סרט השנה. השאפתנות שמוצגת בסרט, יחד עם הרצון להמציא את עצמך מחדש, להתכסות בבגדים מושאלים ולהעמיד פנים שאת אדם אחר, להביס את הגורל, להאמין בעתיד טוב יותר - כולם דברים שאני יכולה להזדהות איתם עמוקות. כל דמות בסרט הזה שרוטה בדרכה שלה, עלובה בדרכה שלה, אבל לא מתביישת במי שהיא. כולם מטורפים שם, אבל לכולם יש מטרה, והם מאמינים שיכול להיות טוב יותר.


זה סרט מעורר השראה. עצוב, מצחיק, קורע לב ומעורר השראה עמוקה. ממעמקי נפשי הרימה את ראשה הילדה שחלמה להיות פיזיקאית. הרבה פעמים אנחנו נתקעים במסלול שיש לנו מעט מאוד שליטה עליו, ומובלים כצאן הרחק מהחלומות שלנו, אל עבר המכונה. ולאן נעלמים החלומות שלנו?
כנראה בגלל זה היה לי כל כך קשה לכתוב את הביקורת הזו, ודחיתי את כתיבתה בחודש.

מעבר למסר המקסים של הסרט, התלבושות והמוסיקה המ-ע-ו-ל-י-ם, ומעבר למחשבות שהסרט עורר בי, כמו שאף סרט לא עשה מזה הרבה זמן, תצוגת המשחק הפילה אותי לרצפה. מעולם לא ראיתי את איימי אדמס יותר משכנעת, את כריסטיאן בייל כל כך אמיתי ובלי אובר-אקטינג, ואת ג'רמי רנר פשוט מחייך בצורה משכנעת. שלא לדבר על בראדלי קופר, שהשילוב שלו עם הבמאי דיוויד או. ראסל (שביים אותו גם ב"חלום אמריקאי" וגם ב"אופטימיות היא שם המשחק" המתוק משנה שעברה), מוציא ממנו יכולות שלא חשבתי שיש לו כשחקן. ושלא לדבר בכלל על ג'ניפר לורנס. היא מוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש כשחקנית של פעם בדור. היא הייתה קורעת, וקורעת לב. הדרך שבה היא מטמיעה את עצמה בכל דמות שהיא משחקת מעיפה אותי כל פעם מחדש.

אז אם עדיין לא ראיתם/ן את הסרט - הוא עדיין בבתי הקולנוע, ואני ממצליחה עליו בחום. חשוב לציין אבל שלא כל אחד יתחבר אליו. לכו עם ראש פתוח, ותעזו לחלום. השם של הסרט, Hustle לא בדיוק מיתרגם ל"חלום", אבל החלום האמריקאי הוא Hustle אחד גדול. זו העמדת פנים, זה מחטף. אבל יודעים מה? ככה אנשים שורדים, זה נותן להם תקווה. והסרט הזה ייתן תקווה לכל החולמים שבינינו. תמשיכו לחלום, זה אפשרי להמציא את עצמנו מחדש.

 

23/11/13

ביקורת סרט - משחקי הרעב: התלקחות

זה קשה לי לתאר במילים את מידת ההערצה שלי לספרים האלו. מאז סדרת הארי פוטר, אותה קראתי בשנות נעוריי התמימים, לא נתקלתי בספר שהשפיע עליי כל כך כמו משחקי הרעב. כשקראתי את הספר הראשון, נשאבתי אליו לחלוטין. הפכתי לקטניס, הגיבורה, ברוחי. הרגשתי את הכאב שלה, את הצער שלה, את הכעס, האכזבה, התקווה והייאוש. קראתי לאחר מכן את "התלקחות" ו"עורבני חקיין" ברצף. למען האמת, לא תפקדתי במשך שבוע שלם עד שלא סיימתי את הספרים. התנתקתי מכל העולם, מהלימודים, מהחבר, מהמשפחה - עד שגיליתי מה עלה בגורלה של קטניס והאם המהפכה הצליחה.

אז, תתארו לכם עד כמה הייתי נרגשת ולחוצה לקראת הסרט השני בטרילוגייה. צפיתי בו בבכורה ביום חמישי, ה-21 בסינמה סיטי, עם אחותי המקסימה. או, איך שאני העדפתי לקרוא לזה - "הפרמיירה" (אה-לה חו"ל).

במשך חודשים עקבתי אחר הצילומים, הליהוקים, הטריילרים והתמונות באתר המעריצים http://mockingjay.net/, וכל פיסת מידע חדשה, בעיקר על ג'ניפר לורנס, my eternal girl crush, והגיבורה הראשית, הקפיצה אותי. כמה זה מרענן לראות דמות נשית כל כך חזקה ועצמאית כמו קטניס, עם עומק רגשי ושלמות (אהמ בניגוד לבלה סוואן אהמ). עזבו אותה מחבר, עזבו אותה מאהבה, רק תנו לה לשרוד את היום הזה. בעולם בו היא חיה, אין לה ברירה. והסרט השני במיוחד מציג את השינוי שחל בה במהלך המשחקים בסרט הראשון, ומדגיש עד כמה היא רק בחורה שמנסה לשרוד במשטר דיקטטורי שמכסה את עיני התושבים בסרט שחור, שבמידה והם רק מנסים להציץ דרכו, ישר יורה להם בראש.

תצוגת המשחק מרשימה ברמה שמילים לא יוכלו לתאר אותה. הנה, יצאתי מבקרת קולנוע פלצנית. אבל באמת שאין דרך אחרת לתאר את הסרט הזה. כמעט כל אחד ואחת מהסרט הזה הייתי שמחה לראות אותו עוד ועוד. הסרט הארוך יחסית (ועדיין לא ברמה של הארי פוטר או שר הטבעות) לא הספיק לי פשוט. רציתי עוד. והוא פשוט עלה על כל הציפיות שלי. לרגעים הוא באמת הרגיש יותר כמו ספר מאשר כמו סרט, דווקא בגלל שהאדפטציה הייתה כל כך נאמנה למקור. תמונות חלפו ביעף, היריעה הייתה רחבה מכדי להכיל בשעתיים וחצי כמעט. חסרון נוסף הוא פספוס של הבמאי ברגעים מסויימים, שהתמקד בשוט הרחב והעדיף לא לעשות לקלוז-אפ. אבל עדיין תחושת ההנאה הייתה מדהימה.

לחסרון יש לציין את הסינמה סיטי. מחירים מופקעים של אוכל גם בקניון עצמו ובמיוחד במתחם הקולנוע, איטיות של נותני שירות במתחם הקולנוע (כמה זמן זה לוקח להביא לי פופקורן בינוני אחד?) וחוסר ניקיון של הכיסאות (היינו צריכות להוריד משם שאריות פופקורן לפני שהתיישבנו). שלא לדבר על הקהל הנורא.... למרות הבאסה בדיעבד על הדברים האלה, במהלך הפרמיירה אפילו כל אלו לא יכלו לדכא אותי במהלך הצפייה, הייתי כל כך נרגשת.

ויודעים מה? אני חושבת שהקהל הישראלי פשוט לא ידע להתמודד עם הביקורת הנוקבת כלפי השלטון ועם עומקים רגשיים כאלה בסרט ששווק לו כסרט אקשן ממוצע ו"זה הריאליי האמיתי". אז במקום לבכות צוחקים לפעמים, וזה בסדר גמור. הנקודה היחידה שהתעצבנתי בה על הקהל באמת הייתה בסצינת האסיף, כשלנוכח הטרגיות של קטניס, שנשלחת בוודאות של 100% למוות בזירה, הקהל פרץ בצחוק בגלל המוחצנות של הדמות של אפי והבכי שלה. תתגברו על עצמכם. כן כן, הדמות של אפי, שהייתה עד עכשיו פאנץ' קומי, יכולה להציג רגשות. וכן, יש רק פתק אחד, שהוא השם של קטניס. תכבדו את זה, תכבדו את מה שאתם רואים על המסך. יש רגעים שלא צריך לצחוק בהם.

ונחזור לביקורת על הסרט. ואני, כל מה שיכולתי לעשות במהלך הסרט, זה לקפוץ בכיסא שוב ושוב בכל פעם ששורה או סצינה מהספר הועברה למסך כמעט אחד לאחד. זה סרט בשבילנו, המעריצים. אבל, אם גם הצופה הממוצע יבין לאן הוא נכנס - ז"א, ראה כבר את הסרט הראשון, מבין שהסרט הזה הוא סרט מעבר לקראת הסרטים ה-3 וה-4, ויודע שזה סרט על מהפכה פוליטית ועל העוצמה של בחורה אחת, קול אחד - גם הוא ייהנה בטירוף. כי זה סרט שאין מספיק סופרלטיבים כדי לתאר את העומק והאמינות שלו, וכמה הוא מגיע אליך ונכנס לך ללב ולראש.

זה בהחלט מסוג הסרטים שצריך לראות שוב, אבל סצינות שאני ממש מצפה לראות אותן שוב ושוב הן:
- מחוז 11,
- הסיוטים של קטניס ביער וברכבת,
- סצינת המעלית של ג'והנה (ג'נה מאלון המושלמת בתפקיד),
- סצינת האימונים (במיוחד איך שכולם בוהים בקטניס מעבר לזכוכית),
- סצינת הערפל, סצינת העורבנים המלשנים,
- ובעיקר - את הסוף. *אזהרת ספוילר* החל מהירי אל עבר הברק, ועד מבט הנקמה בעיניים של קטניס.




(וזה הכי קרוב שאני אגיע לג'ניפר לורנס כנראה לעולם :):) )

20/11/13

ה-24

אני ילדת ניינטיז. אני ילדת ספייס גירלז. אני ילדת אנסינק ובקסטריט בויז (ולא, אין שם סתירה). אני ילדת בריטני, כריסטינה, ילדת צעצוע של סיפור 1, ילדת העולם החדש אחרי נפילת החומה, ילדת ישראל אחרי העלייה של יוצאי חבר העמים, ילדת מחשב, ילדת פלאפון, ילדת טלוויזיה של מאות ערוצים, ילדת גלובליזציה, ילדת מלחמת המפרץ הראשונה, ילדת הארי פוטר.
קשת שלמה של חוויות, רגשות, תקוות, אהבות, מחשבות ודעות.
השבוע חגגתי 24. האם הזדקנתי? אני לא חושבת. האם החכמתי? עוד פחות. האם למדתי? בהחלט. ואני ממשיכה ללמוד כל יום. אני פשוט מצפה כבר לגיל 30, להתכל אחורה בנוסטלגיה על החיים שלי עד כה ולראות מה הספקתי. להסתכל אחורה בחיוך אוהב. להתבגר זה לא רק הכרח, זה כדאי..

אז מה אני צריכה ללמוד מיום ההולדת האחרון? שיום הולדת זה רק עוד יום. אז זה נחמד, נכון, שאנשים מקדישים לך יותר תשומת לב. אבל גם ביום הזה צריך להמשיך ולשמור על עצמך, לא לאבד שליטה. זה עדיין רק עוד יום בשנה, וצריך להירגע מכל ההייפ הזה סביב היום הזה. אחרת זה מסייע ליצור ציפיות בלתי אפשריות מיום שאמור להיות מושלם בכל רמה אפשרית, ודווקא בגלל שהוא לא, את נעצבת מכל מה שחסר לך בחיים.
ובתכלס? לא חסר לי כלום..

אז עם מחשבות פילוסופיות אלה, ובתיאור השטחי של מי אני ואיך היה יום ההולדת, אשתף שלכבוד החגיגה חזרתי לירושלים, לבית ההורים לסופ"ש, שם יצאנו לתיאטרון החאן וראינו את "הקומדיה של קאלאנדרו", ובחמישי האחרון יצאתי ל"שישקו" עם חברים. היה אחלה יום הולדת. אני רק צריכה להירגע עם הציפיות בעתיד. כולנו צריכים. זה סה"כ עוד יום. אתם מיוחדים בכל ימות השנה, לא רק ביום הזה.

Instagram






01/11/13

עוד פוסט חורפי

אני מודה. אני נערת גראנג'-שנות ה-90-דיכאון זה כיף. התירוץ שלי - אני מגדירה את עצמי בתור אמנית, וזו הדרך שלי לתעל את כל הכאב. כך יוצא שבדרך אירונית ומעוותת, אני מרגישה שלמה כשיש דרמה.
ולמה כל זה רלוונטי פתאום? בגלל שהשבוע כשיצאתי מהבית השמיים היו שזורים עננים אפורים, והתחזית ברדיו בנסיעה לעבודה בישרה על גשם. אז נכון, יש עוד דרך לעבוד עד שחורף אמיתי יבוא למחוזות התל אביביים. אבל זו הייתה הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שיצאתי מהבית עם חיוך. היה כיף להתעורר, היה כיף שקר, והיה כיף להסתכל על השמיים העגמומיים.
שלא לדבר על האופנה החורפית - FTW. תמיד.







אז הרשו לי לסיים את פוסט הסתיו הזה בעוד קלישאה של שנות ה-90. נראה לי שהגיע הזמן שיהיה קצת קר כאן. התגעגעתי.


19/10/13

ארקטיק מאנקיז - AM - ביקורת מוזיקה

למרבה הצער לא היה לי הרבה זמן לכתוב לאחרונה בין העבודה הלחוצה, לקורס התסריטאות ולחיים השוטפים בכלל. אבל לפני חודש בערך עשיתי את הקנייה האינטרנטית הראשונה שלי באתר של www.musicaneto.com, וקניתי את החדש של Arctic Monkeys - AM.
זה לא סוד שאני מעריצה גדולה של הקופים. עוד מהאלבום הראשון שלהם אי שם בשנת 2006 עם החוצפה של טרנר והסקס אפיל שאף אחד לא ראה חוץ מאלכסה צ'אנג וממני. בכלל, הערצתי את טרנר במנותק מארקטיק מאנקיז, ועקבתי אחריו גם בפרוייקטיים כמו The Last Shadow Puppets (הגאוני) והפסקול ל-Submarine (השמיימי).
אבל בניגוד לכל כל מה שציינתי למעלה, בארקטיק מאנקיז יוצא משהו מטרנט שמרטיט לבבות ברחבי העולם ומפיל תחתונים בשורת מילים אחת. בארקטיק יוצא הגבר שבו, השוויצר, היהיר, הכועס והמלודי, במילים שחודרות אליך למוח ולנשמה.
אז כן, אמנם הרבה דיו אלקטרוני כבר נשפך עליהם, אבל אתם פשוט חייבים לשמוע את AM. הדיסק הראשון היה באווירת נעורים, השני היה באווירה סיוטית לאור כל הפרסום לו הם זכו, השלישי היה אקספרימנטלי, והרביעי היה מיינסטרימי. אבל בדיסק הזה הם הצליחו להביא לכדי שלמות את כל מה שהיה בדיסקים הקודמים, ועדיין אפשר לומר שהדיסק הוא כרטיס כניסה למה שעובר במוחו של טרנר. עם כל הטוב, הרע והמלוכלך. הם עדיין ארקטיק.
אז לסיכום - מומלץ בחום. שימו לב ספציפית לליריקה המדהימה של Do I wanna know?, לסקסיות של R U mine?, לפזמון של Snap Out of it, לקטע המעבר השחור ב-Knee Socks ולמלודיה של I Wanna Be Yours (שמכיל קטע של משורר הPאנק ג'ון קופר קלארק שכתב אותו בשנת 1982).
ארקטיק מאנקיז שינו את חיי עם Whatever People Say I Am, Theat's What I'm Not וכמעט כל אלבום שעקב אחריו מאז, נכנס לרשימת האלבומים האהובים עליי. מה שמיוחד באלבום הזה, הוא שהאלבום הזה עשה את זה שוב - גרם לי להתאהב בהם מחדש לחלוטין. איזו להקה עוד יכולה לעשות את מה שרק הביטלס הצליחו בעבר?
 
לרכישה אינטרנטית - http://musicaneto.com/disk_details.asp?disk_id=29099