דפים

18/10/14

השראה לאופנה לחגים

החג נסך בי השראה לשופינג.
אחרי שנה שבה הייתי תקועה במשרד, וחודשיים שבהם אני תקועה בבית בלימודים לבחינות הלשכה, יצא לי לעשות קצת שופינג, בזכות חנות פופ-אפ של האתר www.1item.co.il בדיזינגוף סנטר וקצת תווי קנייה שנותרו מההתמחות. ניצלתי את הביקור האחרון אצל הסבים לכבוד סוכות כדי לחנוך את הרכישות האחרונות, אחרי הכל ביקור אצל הסבים עבורי הוא תירוץ מושלם לצלם קצת (ביקורים קודמים אפשר למצוא כאן, כאן, כאן וכאן בבלוג הקודם שלי, וכאן בבלוג הנוכחי).
תיעוד הליך הקנייה + תיעוד הלוק הסופי מופיע בהמשך.

דרך אגב, משפט לגבי 1item - בגדים יפים, לא הכי איכותיים, אבל במחירים יותר מסבירים.


זהבית תרה אחרי מציאות (ומוצאת!).


קונות ונהנות.

והנה הלוק הסופי עם השפעה אתנית קלה:
חולצה - 1item,
מכנס - קסטרו,
נעליים - B.Unique
שרשרת - G.R.A.S, אחרי שעברה שפצור קל שלי :)




29/09/14

לוח המודעות החדש שלי (או: איך להפוך את התכשיטים שלכן לאומנות קיר)




אחד הדברים שרציתי לעשות בשנתיים האחרונות, ולא מצאתי מעולם את הזמן, היה לוח לתכשיטים שלי.

ההשראה והרעיון הגיעו מוונדי, גורו אופנה ועיצוב אמריקאית, שאני אובססיבית לגביה כבר שנים. בתחתית הפוסט תוכלו למצוא קישורים למספר פלטפורמות שהיא פעילה בהן. היא בעיקר עוסקת בסטיילינג לבגדים, אבל יש לה גם טיפים מעולים לעיצוב ולטיולים. הסרטון הספציפי שעורר בי את החשק לעשות סדר בקופסת התכשיטים ולהפוך את הקופסה ללוח, היה הסרטון הבא:


מהרגע שראיתי את הסרטון אמרתי לעצמי שאני רוצה לעשות את זה. השאלה הגדולה הייתה האם אני אוכל (גם מבחינת אילוצי הזמנים וגם מבחינה מעשית). דווקא עכשיו, באחת התקופות הלחוצות שעברתי בזמן האחרון החלטתי שזהו, אני מכינה לעצמי לוח כזה, בכמה שינויים. האפשרות לעשות את זה נולדה מהעובדה שאני כל הזמן בבית, לומדת, ואני צריכה קצת לנקות את הראש. זה היה התמריץ.

השלב הראשון: תקנו לוח מודעות. לי היה בבית לוח שעבר איתי כבר 4 דירות אבל עדיין היה במצב טוב אז החלטתי להשתמש בו. הדבר הראשון שעשיתי היה לנקות אותו מכל התמונות והקישוטים (שהזכירו לי מאוד תקופת צבא. הגע הזמן שאני אתקדם משם, עברו 5 שנים אחרי הכל).
השלב השני: למצוא את החלל לתלות בו את התוצאה הסופית. החדר החדש שלי בגבעתיים אמנם לא מכיל הרבה חלל פנוי, אבל עם קצת יצירתיות (והודות לגובה שלי), תליתי את התמונות שלי גבוה יותר, מה שהשאיר מקום ללוח התכשיטים. שימו לב שהמקום יהיה נגיש. אם תכינו לוח מהמם, שיהיה תלוי במקום לא נגיש, לא תשתמשו יותר בשום תכשיט שתתלו עליו. וחבל, זו לא המטרה.
השלב השלישי: לבנות את הרקע. צברתי במשך שנים חוטים, פלאיירים, כרטיסי ביקור, גזירי עיתונים ותגיות של בגדים בדיוק בשביל רגע כזה. בשבילי למחזר זה לא רק לטובת הסביבה, אלא גם בשבילי, כי כל פעם שאני אסתכל על הלוח, זה יזכיר לי חוויות, מקומות ואנשים שאני אוהבת. וזה יוצר לי "בלאגן יפה" בקיר. כל אחד מוזמן לעצב את הלוח איך שהוא מרגיש לנכון. וונדי נתנה הדגמה לאופן עיצוב הלוח. מוזמנים לקחת את זה לכיוונים שלכם, רק שימו לב שהעיצוב שלכם יתאים לשאר החדר.


השלב הרביעי: למצוא על מה לתלות ואיך (שימו לב לכובד של הדברים!). לכאן נכנסת הפיזיקה שלמדתי ;) את הדברים הכבדים יותר, תלו בנקודות החיבור דווקא. ככל שתתלו על החוט (שמוחזק כאמור בנעצים בלבד) דברים כבדים (למשל עגילים ענקיים) במקומות הרפויים יותר (תרגום: הרחק מהנעץ), כך המשיכה שלהם כלפי מטה תשפיע על החוט יותר, והסיכוי שהחוט ישתחרר גבוה יותר.


השלב החמישי: להחליט מה לתלות איפה (עיצובית). אני למשל העדפתי שהצבעים הבולטים יותר (בעיקר אדום, סגול וירוק) יהיו יחד, והצבעים הכחולים והלבנים יהיו בנפרד. את השרשראות תליתי בחלקים נפרדים על הלוח. התוצאה הסופית בפניכם:


 

 



 

 

והרי בפניכם הלוח במלוא הדרו:


והנה הוא על הקיר שלי! VOILA!


*                  *                  *

האתרים של וונדי:

יוטיוב:
אתר רשמי:
פייסבוק:

23/09/14

ביקורת טלוויזיה - גותהאם FOX


בואו נדבר על הפרק הראשון של גותהאם.

מהרגע ש-CW, סליחה - פוקס, הידועה גם בתור הרשת-שמנסה-להתחרות-ב-CW-על-הקהל-הצעיר-עם-האנשים-הכי-יפים, הודיעה שהיא מתכוונת לעשות פריקוול לבאטמן, ולא כזה שמתמקד בבאטמן אלא דווקא במפקח ג'ים גורדון - הרשתות החברתיות כמעט התפוצצו מרוב ציפייה. חנונים וחנוניות מרחבי העולם התאגדו, לחששו, ניחשו ובעיקר קיוו שפוקס תעשה מזה משהו טוב. מצפייה בפרק הבכורה, ששודר אתמול, נראה שהרשת הצליחה.
בואו נודה באמת, הטלוויזיה האמריקאית היא לא אותה הרשת שהיא הייתה בעבר (לפחות מבחינת היחס לקומיקס). בעוד שבסמולוויל ב-CW נרתעו במכוון מלהציג את קלארק קנט בטייטס ובגלימה, כעשור לאחר מכן עם Arrow, הם הבינו שאפשר לשמור על קשר לחומר המקור מבלי לאבד מהבגרות. ולא רק הם הבינו את זה. מאז תחילת שנות ה-00, ישנה פריחה בסרטי הקומיקס למבוגרים, והמפיקים הגדולים בהוליווד הבינו שיש קהל שרוצה לראות את הקלאסיקות שהם גדלו עליהם כמו שהם, מבלי לשנות את הסיפור, להפוך אותו למודרני או נטול תחפושות. לפוקס לקח יותר זמן להבין את זה (הם פוקס, הם איטיים אחרי הכל), אבל הבינו את זה בסופו של דבר (למרות שהם לא משתווים ל-CW, שמובילים בתחום הפנטזיה והמד"ב לבני נוער-מבוגרים צעירים בגילאי ה-20). למעשה יש 2 סדרות-מבוססות-קומיקס שעולות עכשיו בעונת הסתיו (אך ברשתות שונות) - גותהאם והפלאש.


מודה, מהפיילוט של הפלאש לא התלהבתי כל כך. הדמות שלו תמיד הייתה יותר מדי מעצבנת לטעמי. אמנם, השחקן הראשי (גרנט גוסטין, שהיה ויישאר לעד סבסטיאן מ"Glee") עושה עבודה לא רעה בכלל ביצירת התעניינות והזדהות עם הסיפור, אבל אני אוהבת את הקומיקסים שלי אפלים יותר. וזו הסיבה שכל כך התרשמתי מגותהאם. הגישה האפלולית שהוצגה ב Arrow הועלתה לרמה אחרת בפרק הראשון של גותהאם. מישהו בפוקס השקיע הרבה כסף כדי שהעיר תיראה אפלה, מסתורית ומסוכנת. וזה עובד. השחקנים, כרגיל בטלוויזיה האמריקאית, יפים ומשחקים סביר. בן מקנזי (שמשחק את ג'ים גורדון) השתפר מאוד מימיו ב-OC (שלמרבה הפלא שודרה בפוקס,אבל גם הייתה מלאה באנשים צעירים ויפים. פוקס ממש מנסים להתחרות ב-CW עם כל מה שיש להם, אה?). הדמות של המפקח גורדון מוצגת כחכמה, מורכבת ורגישה. בדיוק מה שהייתי מצפה מגורדון להיות. שאר הדמויות היו מסקרנות והסיפורים גם כן, אבל בלטו לטובה הסצינות עם מי שעתידים להיות ה"רעים" שבאטמן ייאבק בהם בעתיד (וכולם הופיעו גם בסרטי באטמן פרה-נולאן) - Ivy, הפינגווין וה-Riddler (וגם עוד דמות שלומר את השם שלה יהיה ספוילר לפרקים הבאים מסיבות שיובנו רק לאחר הצפייה בפרק). קריצות קטנות למעריצים זה תמיד כיף :).


החסרונות הגדולים היחידים היו צפויים - הראשון זה אוברדוז של סנטימנט (רשת פוקס כבר אמרנו? הם אלו שהביאו לנו את אמריקן איידול אחרי הכל). אז הרגו את ההורים של ברוס ווין. אז המפקח גורדון דיבר איתו וסיפר לו על איך הוא איבד את אבא שלו לפני שנים. אז נוצר קשר ביניהם (בערך). אבל מפה ועד להפוך את מציאת הרוצח של ההורים של ברוס ווין לתעלומה של העונה הראשונה, ולתמריץ שבעקבותיו ג'ים גורדון רוצה לסלק את השחיתות מהעיר? נו באמת. רק מצפייה בפיילוט אני יכולה לחשוב על עוד 10 סיבות לפחות למה ג'ים גורדון צריך לשים לו למטרה את מיגור השחיתות בעיר. הרצח של ההורים של באטמן הוא רק אחד מהם.
החסרון השני הוא הצילום הנקי. נכון, זו סדרת פריים טיים, כך שמשפחות צופות בה, ונכון, זה פוקס, אז הם שמרנים והכל, אבל הכי הרבה דם שאנחנו רואים בפרק הראשון הוא ברצח של ההורים של ברוס ויין. וגם שם הרצח די נקי. אל תבינו אותי לא נכון, אני בחורה עם קיבה מאוד רגישה. אבל כדי לתת לסדרה את הרובד שהיא זקוקה לו, רובד הסכנה, הם יצטרכו להראות דם. גותהאם היא עיר שכל דבר יכול לקרות בה. היא עיר אלימה, אכזרית ונקמנית. בסגנון הסופרנוס, שובר שורות ואימפריית הפשע. הבעיה היא שכל הסדרות האלו היו בכבלים "למבוגרים". פוקס צריכה להתנתק מהשמרנות הטלוויזיונית שמאפיינת אותה כדי לעשות סדרה כמו גותהאם, שגם תעבוד בטווח הארוך. עד שהיא לא תעשה את זה, הסדרות שלה ייראו חצי אפויות ולא משכנעות עד הסוף... הנוף הטלוויזיוני השתנה, ופוקס צריכה להדביק את הקצב.

ובכל זאת - אם אתם מחפשים או מחפשות סדרה חדשה, אפלה ומעניינת לעקוב אחריה, אני ממליצה על גותהאם בחום. רק אל תצפו למצוא בה את אימפריית הפשע החדשה.

גותהאם משודרת בימי שני ב-20:00 בפוקס.



19/07/14

ביקורת סרט - אפס ביחסי אנוש

אתחיל בגילוי נאות: אני לא כל כך אוהבת סרטי בורקס. לא כל כך אוהבת סרטי צבא. לא כל כך אוהבת סרטים שנחשבים בהגדרה ל"סרטי פסטיבלים". מדובר בדרך כלל בסרטים אקסיסטנציאליים ומורבידיים שעיקר מטרתם היא לזעזע בשם האמנות (בין אם באמצעות טלטלות נפשיות שעוברת הדמות הראשית, ללא כל מטרה, ממש כמו איוב, ובין אם באמצעות אלימות גרפית). הסרט הזה הוא למעשה שלושת הדברים האלו (צבא, בורקס ופסטיבלים), אבל הוא עושה הכל במידה, ולמעשה הוא יותר "מיס סאנשיין הקטנה". ואסביר.
הרוח הקלילה שהוא מכניס בקולנוע הישראלי, משב הרוח הרענן, ההומור השחור גם כשהכל מסביב נראה קודר (בחיים ובסרט), הופכים אותו למעשה לסרט מאוד מרומם. לכל דבר יש פתרון, מכל דבר אפשר לצאת, החיים נמשכים לא משנה מה, והחיים טובים אפילו בצבא. זה המסר העיקרי שלו, וזה אחלה מסר.


החיסרון הוא באמת השיווק שלו כקומדיה פרופר, מבלי להתריע על הדברים הקשים, גרפית ונפשית שהדמויות בסרט עוברות. קצת dick-move של מפיצי הסרט, אבל אולי זה למעשה חלק מאלמנט ההפתעה. מודה, הדברים הקשים לא גורעים מהדברים הטובים שבסרט, ובסה"כ עדיין ממשיכים ליהנות ממנו, ולאחר מכן זוכרים את הדברים הטובים. ועדיין. מבלי לתת יותר מידי פרטים, הייתי רוצה לדעת מראש על מה שקורה בסצינה בשירותים. פשוט איכס.
ובראייה רחבה יותר על הקולנוע הישראלי - סופסוף יוצרת מקורית, מצחיקה, מרעננת, וגם כזו שזוכה לאהבת המבקרים והקהל בתחום כל כך גברי. ועוד בסרט על הצבא! מתי ראיתם לאחרונה סרט על פקידות משועממות שמוצגות כבנות אדם, עגולות ושלמות, ולא כפלקט של דמויות? מורידה את הכובע. באמת, כל הכבוד, ומאחלת לעצמי אותו הדבר. מקווה שטליה לביא פתחה צוהר רחב יותר ליוצרות, במאיות, תסריטאיות ודור חדש של שחקניות.


אז לסיכום- סרט מומלץ, אפילו סרט חובה, אבל תהיו מוכנים אליו - לא הכל sugar and spice and everything nice בו. באופן כללי, זה סרט בלתי נשכח, שנראה שעוד יהפוך לפולחן בקולנוע הישראלי.



28/06/14

ביקורת סרט - אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים - איזה סרט מרגש. זו המילה שמתארת אותו בצורה הטובה ביותר. בהתחלה, לא קראתי את הספר ובאתי עם דעה קדומה לגבי הקונספט שלו - אמרתי לעצמי שהנה עוד סרט שנועד להיות מסחטת דמעות לבני ובנות נוער והולך להסתמך בעיקר על יכולת המשיכה של השחקנים הראשיים שלו.
אז כל זה נכון, אבל הסרט פשוט עשוי בצורה כל כך טובה, והשחקנים משחקים כל כך טוב, כך שמאוד קל להתעלם מהנחת הבסיס של הסרט. יש לסרט הזה לב, והוא מתעלה על כל סרט אחר בסגנון שראיתי. Hands Down.

Movie poster featuring Shailene Woodley and Ansel Elgort in character

ועכשיו לנימוקים. בלי ספוילרים.
זו הפעם הראשונה שאני רואה את שיילין וודלי משחקת, ואני חייבת לציין - שהייפ מוצדק. ואני לחלוטין מבינה את ההשוואות לג'ניפר לורנס. היא מצליחה להעביר רגש בכל כך מעט הבעות, ומעוררת הזדהות עמוקה כבר מההתחלה. יש לה לאן להתפתח אבל כל המרכיבים לשחקנית ראשית מצוינת כבר נמצאים שם. ובאשר לשחקן שלצידה, אנזל אלגורט, אני לחלוטין יכולה לראות אותו מתפתח לג'יימס פרנקו הבא. חיוך הורס, שחקן דרמטי וקומי טוב, ועורך ראיונות קורעים מצחוק.
שני השחקנים הראשיים משתלבים בצורה נפלאה אל תוך התסריט המצוין שמבוסס על ספרו של ג'ון גרין, בלוגר מיוטיוב, שלכד בצורה מאוד ריאליסטית ומלאת הומור את חייהם של בני נוער עם סרטן. הבחירה האומנותית של במאי הסרט להשאיר את הדמות הראשית, הייזל (וודלי), עם צינור החמצן ראויה להערכה. אמנם, הם עדיין שחקנים הוליוודיים, וכמעט כל הדמויות בסרט יפות ורהוטות מהאדם הממוצע, אבל הסיטואציות מרגישות אמיתיות, הדמויות הן דמויות שלמות, וההרגשה היא כאילו מי שכתב את הדברים והעביר אותם אל המסך הגדול ידע על מה הוא מדבר והתעקש לא לייפות את הדברים מעבר למה שהאולפנים הכריחו אותו.
רגעי ה-LOL מצד אחד, והמירור בבכי מצד שני במהלך הסרט היו רבים, ולי כצופה זה מאוד חשוב. אם אתה לא מזדהה עם האנשים שעל המסך, אז חוויית הקולנוע מתפספסת. במיוחד אציין לחיוב את הקהל באולם. זה לא עוד שובר קופות לקהל הרחב. מי שהולך לסרט יודע שצפויה לו חוויה רגשית, והוא מתמסר אליה. הזאטוטים שרק מחפשים להעביר את הזמן לא יתקרבו לסרט כזה, אז זו עוד סיבה ללכת לראות אותו בקולנוע, ולא להוריד אותו.
כבר הרבה זמן שלא צחקתי או בכיתי ככה באולם קולנוע, כשמי שלצידי צוחק ובוכה יחד איתי. וזה לא היה קורה בכל סרט אחר. יש קסם בסרט הזה, ולמרות שבאתי עם ציפיות נמוכות, נהניתי מאוד ואולי אפילו אחזור לראות אותו שוב.

ספוילר חשוב
אציין רק נקודה שלילית אחת בסרט, והיא ההשוואה של הגיבורה הייזל, לאנה פרנק. קצת צרם, סיטואציות מאוד שונות אחרי הכל, אבל אם זה מה שהייזל הייתה צריכה כדי להבין מה היא מרגישה - דיינו.


לסיכום:
סרט יפהפה, מצחיק, אופטימי ועם מסר מעורר השראה. ההשוואה לאנה פרנק אכן צרמה במעט אבל זה לא גרע מהאיכות של הסרט לטעמי.
מומלץ בחום!

21/06/14

על מעגל הכעס ועל קפיצה אביבית למתחם שרונה

אני לא כל כך מסמפטת את האביב השנה. למרות שזה חודש של פריחה, לידה מחדש וכל השאר, בשבילי השנה זה היה חודש של חידוש המאבק שלי בג'וקים בדירה והחמרת הרטיבות. וזה גם חודש של לחץ אטומי בעבודה. משום מה הרבה צווי מניעה מוגשים והרבה שימועים נערכים באביב. זה היה ככה בשנה שעברה, וזה ככה עכשיו. כל המעסיקים והעובדים מתעוררים משנת החורף שלהם ומחליטים לפעול לפני החום הלוהט של הקיץ.
הלחץ האמור, בשילוב העובדה שהאביב השנה מלא בעובש וג'וקים, ובצירוף העובדה שעדיין יש לי דלקת ברגל ואני אפילו לא יכולה לעשות ספורט כמו שצריך כדי לפרוק את הכעס, מובילים לכך שהוא מבעבע אצלי כל הזמן מתחת לפני השטח. הרבה יותר קשה לי להתמודד עם חוסר רגישות וטמטום בחודשים האחרונים, וזה בתורו מקשה על הסובבים אותי, ורק מעצים את הכעס שלי. במילותיה של ג'ולס קוב: stupid circle of anger!


רגע משמח שקדם לכעס האביבי השנה התרחש לפני חודש וחצי (הזמן טס!), ביום ההולדת 23 של אחותי. היא וההורים, בצירוף אחד מבני הדודים, קפצו לבקר וחגגנו לה את יום ההולדת בטיול קצר במתחם שרונה וארוחה במסעדה שהפכה למוסד, "איציק הגדול".
אז ראשית, מתחם שרונה הוא מקום יפהפה ואפילו עם כל צווחות הילדים מסביב מצליח להשרות שלווה על המטיילים. עם אמני רחוב ומתחמי שופינג יוקרתיים זה מקום מעולה לבלות בו את השבת. ואם מזמינים מקום לאכול מראש, אפילו מצליחים לאכול אוכל טוב :).
שנית, מעולם לא הייתי באיציק הגדול, ולאו דווקא בגלל שאני צמחונית. אז זו הייתה הפתעה נעימה לגלות מקום עם אווירה טובה, אוכל מעולה (הסלטים והצ'יפס משביעים מאוד גם בלי הבשר), ורמת שירות מצוינת. האוכל שם גרם לי לצאת ולקנות ערימת תבלינים, עם הבטחה לעצמי שאני הולכת להשתמש בה. עד כה אני משתמשת בה במשורה ונהנית מכל רגע. המסעדה הזו פתחה לי את חוש הטעם!





בקיצור, עדיף להסתכל על הרגעים הטובים בחיים, ולא להתבוסס בכעס. יש ימים כועסים, יש רגעים שהעולם מתסכל אותך, אבל דברים טובים תמיד נמצאים מעבר לפינה, דברים שיגרמו לך להרגיש יותר טוב עם עצמך.

סופ"ש נעים!

20/05/14

ביקורת סרט - אקס-מן: העתיד שהיה


אז, קצת מידע מקדים על האקס-מן מתוך ויקיפדיה- למקרה שלא שמעתם/ראיתם עד עכשיו:

"האקס-מן", באנגלית:The X-Men , היא קבוצה בדיונית של גיבורי-על מוטאנטים המופיעה בחוברות הקומיקס ביקום  מארוול קומיקס. הופעתה הראשונה הייתה בספטמבר 1963 בחוברתThe X-Men #1 , והיא נוצרה על ידי הכותב סטן לי והמאייר ג'ק קירבי.
עלילות הסדרה מתרחשות במציאות בה קיימים מוטאנטים, בני אדם שבעקבות קפיצה אבולוציונית נולדו עם יכולות על-אנושיות. אותם מוטאנטים מהווים מיעוט בחברה האנושית, אך הם יוצרים פחד ושנאה בקרב בני האדם הפשוטים החוששים מהכחדתם בשרשרת האבולוציה.

התקציר הזה מתמצת בצורה די יפה את הבסיס שעומד בסדרה ובקומיקס. למי שלא יודע דרך אגב, בארץ שודרה בין השנים 1992-1997, למשך חמש עונות סדרת האנימציה המלאה הראשונה של האקס-מן, שעליה, ילדת שנות ה-90 שכמותי, גדלתי.

http://unlikelyheroesstudios.com/wp-content/uploads/2013/03/x-men-cartoon.jpg

ושיר הפתיחה הטוב ביותר אי-פעם:


20th Century Fox  ובריאן סינגר עשו נפלאות עם שני הסרטים הראשונים בטרילוגיה של תחילת שנות ה-00. לא יודעת מה לעזאזל המפיקים וברט רנר (הנוראי) חשבו לעצמם בסרט השלישי בטרילוגיה, שמבחינתי ומבחינת רבים אחרים כאילו מעולם לא התרחש, אבל באקס-מן: ההתחלה לפני 3 שנים נראה שקצת מפסיקים להתעלל בדמויות האהובות. אה, והם הוסיפו את ג'ניפר לורנס וג'יימס מק'אבוי לקאסט. מושלמים.
אבל כל ההייפ, וההצלחה של הפריקוול משנת 2011 לא הכינו אותי לאיכות של הסרט החדש.



* ספוילרים חלקיים החל מנקודה זו *

אקס-מן: העתיד שהיה הוא אחד הקומיקסים המרתקים של מארוול. אמנם בקומיקס זו קיטי פרייד שחוזרת אחורה בזמן לשנות את העתיד, אבל הדמות שלה נכנסה מאוחר מדי לטרילוגיה הקודמת (בסרט השלישי שלא התקיים כאמור) וגם נכנסה כצלע שלישית בין הדמות של רוג ואייסמן, ככה שבמילא לא הייתה כלפיה יותר מדי סימפתיה. אז וולברין חוזר אחורה בזמן, בעוד שבעתיד הנוראי באזור שנת 2020 הסנטינלים חיסלו את רוב אוכלוסיית המוטנטים ופנו גם נגד בני האנוש שניסו לעזור להם, או שהיו צפויים להוליד ילדים מוטנטים. מעבר לרפרנסים המעולים לתורת הגזע הנאצית, הסנטינלים העתידיים עוצבו בצורה מעוררת השראה. שילוב של דרקונים-משני צורה-ואנשי גומי. בזכות האפקטים המעולים האלה, אתה נשאב מהר מאוד לעולם הזה.
הדמויות של אקס-מן בשנת 1973 הן אבודות. מפוזרות בעולם וללא מטרה, שאריות מהאירועים באקס-מן: ההתחלה. וההמשכיות הזו וההתמודדות איתה במהלך הסרט עוזרת לבנות דמויות יותר עגולות מאשר בסרטים הקודמים, ובמיוחד בסרט השלישי (ugh).
שלוש דמויות ראויות לציון במיוחד - פרופסור אקס הצעיר, שמגולם בצורה מושלמת על ידי ג'יימס מק'אבוי, מיסטיק, שמגולמת בצורה הרבה יותר נאמנה לקומיקס והרבה יותר מורכבת על ידי ג'ניפר לורנס, וקוויקסילבר, שמגולם בצורה מפתיעה ורעננה על ידי אוון פיטרס. כמויות הצחוק שפיטרס הצליח להוציא מהקהל היו מדהימות. כל הכבוד לו ולסינגר על הגישה החדשה הזו. או שמא זו חדשה-ישנה? גם שני סרטי האקס-מן הראשוני היו מלאי הומור, אבל כאן זה נראה כאילו כל מילה שיוצאת מהפה של קוויקסילבר מונעת מהומור עצמי ומציניות, ממש כאילו הצופים בקולנוע ובבית אמרו את המילים האלה בעצמם. כך למשל: וולברין (לפני הניסויים באדמנטיום) שולף את הטפרים. התגובה של קוויקסילבר: "that's gross".
כמה דברים ראויים לציון:
הראשון- הדיאלוגים בין שלוש הדמויות מיסטיק-פרופסור אקס-מגניטו מרתקים, ומצליחים לבנות כל דמות כאנטי-גיבורה, כפגומה אבל מעוררת הערצה, וכדמות שעומדת בפני עצמה. בניגוד לג'ין גריי ולצייקלופס בטרילוגייה של שנות ה-00 (אחת הפאשלות הבודדות של סינגר. זה והעובדה שרוג הייתה ילדה קטנה בלי כוחות התעופה שרכשה בקומיקס ובסדרה המצוירת).
דבר שני- באחד מקטעי השיא בסרט, מגניטו מרים באמצעות הכוחות שלו מגרש פוטבול, סצינה שקצת מזכירה את סצינת הגשר בסרט השלישי (ugh). השוני כאן מאותה סצינה - שאשכרה יש לה מטרה, והיא חשובה לעלילה מעבר לעובדה שהיא מגניבה. המטרה מתגלה קצת מאוחר יותר ופשוט מעוררת הקלה. סינגר לא למד מברט רטנר. מעולה.
דבר שלישי- כל הסצינות הקטנות האלה מהסרטים הקודמים היו מושלמות. החזיר קצת את הרצף וההיגיון לסדרה.
דבר אחרון- מודה שקצת הוטרדתי מכל רעיון הנסיעה בזמן ושינוי העתיד. יש כאן סכנה לכשל לוגי, שמרבית הסרטים מהסוג הזה נופלים בו, כמו "חזרה לעתיד", ו"גברים בשחור 3" ועוד רבים אחרים- אם חזרתי לעבר ושיניתי את העתיד, איך זה שאותו עתיד התרחש מלכתחילה (ואני זוכר אותו)? הפתרון שנקטו בו ב"דוני דארקו" היה יצירת חור תולעת ועולם מקביל. כפי שמתגלה בהמשך הקומיס של אקס-מן, זה גם הפתרון שנוקט בו הסרט הזה, למרות שזה לא עולה מהסרט עצמו. אחרי שקראתי על זה בוויקיפדיה, נרגעתי. אני צריכה קצת מציאות לוגית בקומיקסים שלי...

xmen days of future past poster.jpg

בונוס קטן- מיררתי בבכי בסצינות האחרונות של הסרט. אבל זה כבר ספוילר מוגזם לעשות. פשוט חכו לרגע שוולברין מתעורר. מתקן את העוול של הסרט השלישי ולו במעט.
the-best-x-men-movie-ever. HANDS DOWN... רוצו לראות. לא רק לחובבי הסדרה ולמי שראו את הסרטים הקודמים, למרות שהם הכי יהנו מזה.